גיטאר הירו

כמה טוב שיש בעולם הזה דברים שלא משתנים. דני סנדרסון הוא, ככל הנראה, קבוע מטאפיסי, של הטבע, של אלוהי הרוקנ'רול, מותג. כבר ארבעים שנה, מאז ימיו בלהקת הנח"ל, הוא עומד על הבמה עם הגיטרה החשמלית, הנגינה הנהדרת, כתיבת השירים המבריקה, הלחנים המלודיים שעשו אותו לפול מקרטני הישראלי, השירים שהם גם מעוררים וגם מרגשים, וכמובן ההומור הוודי אלני-סיינפלדי המצחיק לנצח, כבר ארבעים שנה עומד שם הג'ינג'י השובב הזה, ונתן את השואו של חייו.

אמש, ברידינג שבנמל תל אביב, סנדרסון היה, כרגיל, במיטבו. רגע לפני גיל 60 (כמובן שהוא ירה סדרת בדיחות גיל מתוחכמות, כולל "נולדה לי נכדה") הוא היה שוב אותו ילד שובב וחולה רוקנ'רול, מלא בחיוניות, ניגן מצוין, שר טוב רוב הערב, הצליח לגעת בקהל וניצח על 13 הנגנים שהצטרפו אליו על הבמה. בדומה לימי כוורת ליהק סנדרסון סביבו נבחרת כוכבים עדכנית, שמימשה, כמו אז, את "חזון האולמן בראד'רס" שלו - להקה עם הרבה גיטריסטים, שבה כולם שרים ומנגנים.

מנהיג על הבמה חבורת נגנים-זמרים צעירה ומצוינת, כמו בימי כוורת

זה מתחיל בתמר אייזנמן בגיטרה ויותם בן-חורין (מלהקת "יוסלס איי.די") בבס, שני כוחות צעירים ורעננים שמנהלים קריירות מצוינות משל עצמם. המשיך בכפיר בן-ליש, שמלווה את סנדרסון כבר שנים בשירה ואקוסטית, רווית הראל המתוקה על תקן זמרת הליווי התורנית (משבצת אותה מילאו בעבר פיגורות כמו מזי כהן ב"גזוז", גני תמיר ועוד רבות וטובות). עבור בשי וצר בתופים ושאול עשת בקלידים - שני נגנים שהם מנייה בטוחה. ועד לשלישיית נשפנים מדויקת - עמית פרידמן בסקסופון (שגם לו יש קריירה משלו), יאיר סלוצקי (הדג נחש, פאנקנשטיין) בטרומבון וספי רמירז בחצוצרה. לאלה התווספה בהמשך רביעיית כלי המיתר בה מככבת הצ'לנית מאיה בלזיצמן.

בשנות העשרים המוקדמות לחייו מימש סנדרסון את מרד הנעורים שלו בהוריו והקים את כוורת, הלהקה הכי ישראלית שהיתה כאן והמצאה שרשומה על שמו לנצח בדברי ימי הרוק המקומי. אבל למרות המרד בכוורת, ולמרות שיר כמו "פה קבור הכלב" או שורה כמו "יש מספיק אויר למדינה או שתיים", סנדרסון היה אז, ונותר גם היום, קודם כל אנטרטיינר. רוקר, אבל כזה שעולה לבמה במטרה לבדר את הקהל ולתת לו את מה שהוא הכי רוצה לקבל. כלומר – מיטב הלהיטים, ברוב המקרים.

והנה, דווקא במופע ההשקה הזה, בגילו המאוחר, חרג סנדרסון ממנהגו הבידורי. עשרה מבין עשרים ושבעה השירים שביצע בערב הזה היו שירי האלבום החדש "לא יפריד דבר". וכמו באותו חזון התחלקו הביצועים בינו לבין ארבעת הזמרים שאיתו על הבמה: בן ליש ביצע את "על גדות הנחל" בבלוז ומפוחית (ביצוע שהדהד את "נשר" של "דודה"). אייזנמן התכבדה ב"רולטה" (שהבתים שלו מזכירים את "אמא ודני"), ובן חורין, בחלק האקוסטי של הערב, ביצע את הסינגל המצליח "אם בחיים לא נאהב". כן, היה גם שלב אקוסטי, כמו באותו מופע של כוורת בפארק ב-98'. גם הפעם התיישבו החברים על כיסאות בקדמת הבמה וביצעו גם את "שיר עבודה" ו"זאת שמעל למצופה", שכתב סנדרסון לגשש החיוור, וזכה לאהדה גדולה מהקהל.

לאס וגאס סטייל

הקהל בערב הזה היה מבוגר ברובו, קהל של מוזמנים, או של מי שמסוגלים לשלם 130 ₪ לכרטיס. אבל המופע הזה מיועד לכל המשפחה, להורים (סבים?) שגדלו על סנדרסון וישמחו להביא איתם את הילדים (והנכדים?). מופע נוצץ ומושקע, לאס וגאס סטייל, שיכול לרוץ מעולה כמופע מכור מראש לועדי עובדים או רשתות בתי מלון - הפאזה הלאס וגאסית של שוק הבידור הישראלי.

כמי שידע לא מעט להיטים והצלחות, בלהקות ובקריירת הסולו, נהנה סנדרסון ממאגר עצום של להיטים. בערב הזה הוא בחר להתמקד באלה של כוורת וגזוז. מימי גזוז הגיחו "רוני" (כפיר בן ליש בביצוע טעון שיפור), "היא לא תדע", "חללית" (רוית הראל גדולה בנעלי מזי כהן), כאמור "שיר עבודה", ו"תשע בכיכר". מכוורת בוצעו "מדינה קטנה", "נתתי לה חיי" ו"נחמד" לפני סיום וכמובן "שיר המכולת" ו"יו-יה" בהדרן, עם הסולואים וקרבות הגיטרה המסורתיים. היה גם ביצוע מעולה ורענן לקטע האינסטרומנטאלי "התמנון האיטר", כשאת תזמורת רשות השידור בניצוחו של ז'וז'ו מוסא מחליפה שלישיית הנשפנים ורביעיית המיתרים שהיו נהדרות.

ההתמקדות בגזוז ובכוורת ושירי האלבום החדש השאירו מעט מקום, יחסית, לשירי קריירת הסולו של סנדרסון. השורדים היו אלה שאי אפשר בלעדיהם, כמו "זה הכל בשבילך- דון קישוט" ו"גלשן". מדודה בוצע רק "ערב אבוד" ("אלף כבאים" הפסיד ברגע האחרון ל"שיר המכולת"), ומ"תולדות המים" הגיח "כמו עפיפון", בביצוע טוב של רוית הראל, שזכה לעיבוד מיתרים מקסים, כמו בסרט אמריקני, כזה שגרם לסנדרסון לחייך לעצמו מתחת לשפמו הוירטואלי.

ביצועים משובחים, עשירים, מעובדים לעילא, מתוזמרים ומופקים היטב

מרבית הביצועים בערב הזה היו משובחים, עשירים, מעובדים לעילא, מתוזמרים ומופקים היטב. סנדרסון, כמו סנדרסון, הוא מוזיקאי קפדן, וגם כשמדובר בחמישה, שמונה או שנים עשר נגנים - הכל מתקתק, העסק זורם, העגלה דוהרת. היו שם רוקנ'רול במיטבו ("לא אוהב את נעלייך", "רולטה", "לא בפוקוס", "גלשן", שירי כוורת), ורית'ם נ' בלוז נפלא ("תשע בכיכר", "כמה", "חללית"), שעשו חשק אדיר לרקוד, עשויים לפי הספר אותו תרגם סנדרסון בעצמו לעברית, עם חתימות והקדשות של כל הגדולים, מאלביס ומיק ג'אגר עד ג'יימס בראון ופול סיימון.

דווקא השירים השקטים היו הפעם עקב האכילס של סנדרסון. אולי המוניטור שלו בתוך האוזן לא היה מוגבר מספיק, אבל גם ב"דון קישוט" וגם ב"זאת שמעל למצופה" ווליום השירה שלו היה גבוה בהרבה מאלה ששרו איתו, עד כדי צעקה צורמת, כשמסביב כולם שרים יחסית בשקט - נקודה שטעונה שיפור להמשך.

אלוף הרוק-צחוק

אבל גם היא כמובן בטלה בשישים מול שפע המוזיקה המצוינת שהיתה לסנדרסון לתת לקהל, שבסופו של דבר, על אף המקדם הגריאטרי המסוים, הצליח להיסחף להתלהבות כלשהי. וכמובן היו שם קטעי הסטנד אפ המשעשעים של אלוף הרוק-צחוק, עם פאנצ'ים כמו: "יצאתי עם מישהי שהיתה כל כך משעממת, כשהיא יצאה מהחדר - זה היה כאילו מישהו מעניין נכנס". או: "אם היינו גרים בירח האישה היתה מתלוננת על חוסר המשקל שלה", ועוד אחד לסיום: "העוזרת של ביל גייטס אמרה לו 'אני לא עושה חלונות'. אז הוא עשה".

לסיום, מילה קטנה ואישית. שני גיבורים בשר-ודם היו לי בילדותי - מיקי ברקוביץ' ודני סנדרסון. הראשון כבר פרש מזמן ממשחק פעיל, השני עדיין קולע, עדיין מנהיג חבורת צעירים, עדיין נותן שואו מצוין, ועדיין עולה כל ערב כדי לנצח.

• דני סנדרסון
• הופעות חיות
• השקה
• יאיר סלוצקי
• יותם בן חורין
• כפיר בן ליש
• מאיה בלזיצמן
• מופע
• רוק ישראלי
• שי וצר
• תמר אייזנמן