ריטה של המופע הקטן בזאפה היא זמרת אחרת. עדיין דיווה, אבל כזו שאפשר להתקרב אליה. כבר לא סופר-דרמטית, כבר לא מרתיעה. האינטימיות היחסית של המועדון עושה לה רק טוב. היא שרה לאנשים ישר לתוך העיניים, לא לתוך חלל כהה. ריטה היא זמרת גדולה שרק משתבחת עם השנים, ובמופע החדש היא התערטלה מהמניירות והמחוות ה"גדולות מהחיים" של הדיווה המפונפנת ונשארה רק ריטה, הזמרת המצוינת, הנקייה, שמתמקדת בלשיר, בלהגיש, בלהרגיש, בלהתקרב. היא כמו חוזרת במופע הזה למקום הראשוני והתמים ההוא, שבו היתה בחורה צעירה שרק רצתה לשיר לאנשים, ולא התביישה להיות נערת פופ ורוק אייטיזית מתלהבת.
כמובן שהיא מביאה איתה את הטונות של הכריזמה והניסיון משנות הקסם של העשורים האחרונים, אין ספק גם שהחיבור שלה עם כנסיית השכל תרם לה לא מעט, שחרר אותה. הנגנים שלצדה יעילים, עוזרים לה לפרוח מחדש, נותנים לה אנרגיות וביטחון. התוצאה היא ריטה מתחדשת, טובה יותר, שלמה יותר, כנה יותר.
נותנת מקום לשירים שלא ביצעה כמעט אף פעם בהופעותיה
בלטו במופע הזה העיבודים וההפקה המוזיקלית של עברי לידר, שקרצו חזק מאוד לאייטיז ולגזרת U2, קריצה שכמה מהשירים של ריטה פשוט מזמינים, וחלקם הזכירו שירים של לידר עצמו. גם בחירת השירים בלטה, והבנייה הנכונה של הערב. כך למשל בויתור על הלהיט הכי גדול שלה "אני חיה לי מיום ליום" ועל להיט גדול נוסף כמו "תפתח חלון" - ויתור שהיתה בו משום אמירה. אמירה שקודם כל יש לריטה מספיק שירים טובים ולהיטים בשביל להשאיר כמה מהם בצד. ושנית, שמופע מהסוג הזה הוא בדיוק המקום שבו ריטה יכולה להרשות לעצמה לתת במה גם לשירים שלא ביצעה מעולם בהופעות, או כמעט ולא ביצעה, כמו למשל "מאוחר מדי", שכתב והלחין לה שלמה ארצי, שיר שזכה לביצוע מלא עדינות, נועם ויופי, פשוט וטהור.
c.jpg "ריטה הופעה עם כנסיית השכל 4 (צילום: עודד קרני)")
הלהיטים הגדולים מפעם חוזרים יחד איתה
בערב הזה מתברר שהשירים הישנים והטובים של ריטה לא הלכו לשום מקום. הם כאן, והם חוזרים יחד איתה. אותם שירים (כמו "תחנה בזמן", למשל), שנכתבו על ידי מיטב הפזמונאים והולחנו על ידי טובי המלחינים (ביניהם, כמובן, רמי קליינשטיין), השירים שסימנו את המיינסטרים פופ-רוק הישראלי בשניים וחצי עשורים האחרונים.
כזה הוא, לדוגמה, הבלדה "נוצה ברוח". ריטה שרה אותה באופן מושלם, הקהל מתרגש איתה כשהיא לוקחת אותו ביד והולכת איתו עד הקצה, עד שהקול שלה טעון בכל כך הרבה רגש שעוד חצי שנייה הוא מתנפץ, אבל רק כמעט. היא זמרת חד-פעמית, זמרת של פעם בחיים. את "בביתי הנעול" היא מתחילה רגועה ומפויסת, אבל באמצע השיר יוצאת ממנה פאם פאטאל מלחששת ופתיינית וכל כך סקסית שאי אפשר לעמוד בפניה.
השלב הבא במופע הוא סיקוונס של ארבעה להיטים קצביים, אחד טוב מהשני. בפתיחה של "הנסיכה והרוח" הגיטריסט יונתן פריג' "גונב" את הפראזה של "מרי לנצח" של עברי לידר, ככה בשקט בלי שנרגיש, ותוך שנייה זה נהייה גאלופ על הגמלים במדבר, בדרך לאיספהאן, כשריטה, בתפקיד שושנת שושן, שכמו יצאה מ"סיפורי אלף לילה ולילה" קמה לפתע, זזה, רוקדת, פותחת גרון, ועם קטע מעבר של רוק כבד הקול שלה עולה, ופתאום אתה מבין ש"אורפנד לנד" לא ממש המציאו את האוריינטל-מטאל.
c.jpg "ריטה הופעה עם כנסיית השכל 7 (צילום: עודד קרני)")
ב"מחול מטורף" היא מוכיחה שהיא זמרת רוק בת-זונה, אלא שאצלה הרוק הוא לא חזות הכל, אלא רק כלי אחד מתוך ארסנל שלם. הביצוע מרגש, ועוצמתי, להיט מעולה עם סולו גיטרה סביר של פריג' והמתופף איתן רז (לנצח לשעבר-"סינרגיה"), שקצת מגזים במעברי התופים בפזמון, אבל בשורה התחתונה זה אחלה נאמבר.
"עטוף ברחמים" בנוי על ליין קלידים עם צליל ויברפוני שמייצר אלדד ציטרין. אורות כחולים מהבהבים וריטה מרימה את המילים והלחן של אהוד בנאי גבוה למעלה. היא נראית מצוין, היא סקסית, היא אימהית, הקול שלה מחבק את הבנות שרוקדות ליד הבמה ואת אחרון היושבים על הבר שמאחור. קשה מאוד לנגן את השיר הזה בלי ההשפעה הברורה של U2 ופריג' מתכבד בפראזות של "The Edge" כמיטב המסורת.
עילי בוטנר מצטרף לשני שירים שקטים "מסביב למדורה"
הלהיט הרביעי והאחרון בסיקוונס הוא "עבד של הזמן", בעל הלחן המשובח. פופ-רוק ישראלי אייטיזי במיטבו, והאייטיזיות הזו היא מה שיפה בו. כי ריטה עשתה דברים יפים בעשור המושמץ ההוא, אז למה לא בעצם. היא שרה גבוה בפזמון, היא שרה מושלם, ולוקחת את הנאמבר לאחד משיאי הערב.
c.jpg "ריטה הופעה עם כנסיית השכל 6 (צילום: עודד קרני)")
ואז היא מזמינה לבמה את עילי בוטנר לביצוע של "קול זיכרון חוזר", שיצא לאחרונה כשיר מאלבומו החדש. הוא נשמע כמו "השירים היפים של פעם", מזכיר בכך את "אהבת נעוריי" של שלום חנוך. בוטנר נשאר גם ל"סוף העונה", שיצר עבור ריטה לאלבומה האחרון "רמזים". עם הגיטרה שלו והאקורדיון של יוחאי בלום מתקבלת סצנה שכמו נלקחה מקומזיץ מסביב למדורה, אי שם בקיבוץ עין-כרמל.
מצמד הבלדות ריטה מטפסת למעלה עם "ימי התום", אחד מלהיטיה הגדולים כמובן, שעם העיבוד העכשווי נשמע בדיוק כמו "With Or Without You" של U2. ובפזמון כל הנשים בקהל שרות יחד עם בונו. סליחה, עם ריטה. הפתעה גדולה מגיעה בדמות "בערב יום העצמאות". את מרביתו היא שרה בשקט כמעט מרדים, אבל לפתע, לקראת הסוף, בבת אחת, היא מתפרצת, עולה, נוסקת, מותחת את הגרון, עוד ועוד, נקרעת, מצמררת, גדולה, ענקית, עד תחושה מופלאה של WOW!! בעוד רגע של שיא.
ב"מחכה" שהלחין עידן רייכל, בעיבוד רוק מיד-טמפו, הקהל כולו שלה, בעיקר הנשים. זה המנון יפה והיא נותנת אחלה ביצוע, גודלת וגודלת עם השיר, מצוינת. וכשהיא עוצרת - הקהל שר במקומה. ומשיא לשיא. החגיגה נמשכת עם "בגידה" (השיר שלה שאני הכי אוהב), שנפתח חזק, בליין הקלידים המפורסם, הבלתי נשכח, ונמשך כהמנון איצטדיונים לכל דבר, כשהקהל בשורות הראשונות כבר עומד ורוקד.
משיאים של WOW למחוזות הטראש
ואז, כמו מתאגרף מיומן, ריטה שולחת עוד מכה. "שביל הבריחה", עם שתי כתפיים חשופות, להיט אולטימטיבי, סוחף, דיוותי. היא עומדת שם ושרה והקול שלה מרחיב את הקירות, ובניגוד לזמן, הסי פארט בשיר הזה תמיד מנצח. אחלה נאמבר. בפתיחה של "בוא", האחרון לפני ההדרן, היא מרעידה כתפיים ומקפיצה ציצים ונכנסת בתיבה הלא נכונה, אבל הלהקה מתיישרת לפי הקצב שלה. להיט ענק, ביצוע מצוין, וחצי מהקהל בזאפה על הרגליים, שיחסית למקום זה המון.
ההדרן נפתח ב"חברה". שיר מאוד אישי שכתבה לחברת ילדות. הוא מתחיל קטן ומרגש, בלדה, ופתאום מקבל תפנית דרמטית, עם תופים חזקים וסולו גיטרה עוצמתי. חבל, כי זה פספוס, שבו היא חוזרת לרגע להיות ריטה הדרמטית בכל מחיר. המופע מסתיים עם קטע טראשי, אך מגניב - ביצוע ל"אגדת השמש והירח", הדואט הדאנס-אתני שהקליטה עם אתניקס אי שם בתחילת הניינטיז, עם יוני פריג' בתפקיד זאב נחמה. "אם כבר, אז כבר", אומרת ריטה. וואלה, לא ידעתי שהיא כזאת מגניבה.
c.jpg "ריטה הופעה עם כנסיית השכל 2 (צילום: עודד קרני)")