הוא עוד עומד

את ההופעה הוא פתח בארבעה שירים מתוך אלבום המופת "Goodbye Yellow Brick Road" שראה אור יום לפני פרוץ מלחמת יום כיפור. אוקטובר 1973. שניים מהם הם שירים שלא היו מעולם להיטים, והפכו מוכרים לאורך השנים. "All the Girls Love Alice" הוא שיר שאפילו אני בקושי זוכר, ורק הרביעי "Candle in the Wind" הוא שיר שהמיס מיד את הקהל ששמח שהוא לא נאלץ לחכות להדרן בשביל לשיר במלוא גרון "אנד איטס סימז טו מי..." וכו'. 

 

משם עבר אלטון ג'ון לשני שירים מתוך אלבום מוקדם עוד יותר, "Madman Across the Water". הראשון, גם הוא שיר שרוב הקהל לא הכיר, "Levon", כלל קטע וירטואוזי של נגינת פסנתר. משהו שאלטון ג'ון באמת יודע לעשות. עכשיו הנה הבעיה. כשבחרתי את מקום העמידה שלי מול הבמה, לא לקחתי בחשבון שאני מהצד הלא טוב של הפסנתר. כלומר מהצד שבו אתה רואה כל ההופעה פסנתר שחור ואת הראש של אלטון ג'ון מציץ מעליו. פתאום הבנתי כמה זה נחמד ההופעות בהאנגר של הזמרים הים תיכוניים שמסתובבים 360 מעלות. מה שווה הופעה של אלטון ג'ון בלי לראות את היידים שלו עובדות על הפסנתר?

 

גם מסכי הוידאו לא עזרו הרבה בעניין הזה. קלידי הפסנתר נראו בהם מעט והתקריב היה חסר משמעות. בקיצור, אם אתם הולכים אי פעם לראות את אלטון ג׳ון תשתדלו לעמוד משמאל לפסנתר ולראות אותו מנגן. אחרת זאת חוויה חלקית. את אלטון ג'ון והפסנתר עדיף לשמוע באולם קטן יותר וסגור. על הדשא בפארק הירקון עם חמישה נגנים, שניים מהם על כלי הקשה, זה נשמע לא מעט פעמים חסר ייחוד ושבלוני.

 

אחר כך הגיעו שני שירים מהאלבום החדש. ייאמר לזכותו של אלטון ג'ון שהאנרגיה שלו היא די כובשת ומדהימה. כשהוא קם מהפסנתר אחרי כל שיר כדי להשתחוות לקהל, הוא נראה כבד תנועה ועייף. אבל מרגע שהוא מתחיל לנגן הוא כמו עוף החול הופך להיות חסר גיל ומלא עזוז. כל הגרוב שלו במופע חי הוא מהסוג ששולח את הקהל הביתה מרוצה. במיוחד אם זה קהל שמחפש חוויה בגבולות הטעם הטוב, לא משהו מאתגר. לא משהו שדורש ריכוז או תחכום. משהו נעים לערב קיץ עם לחות נמוכה יחסית. זה בטח עדיף על לשבת בבית ולראות חדשות.

 

פעם בסבנטיז היו לו תלבושות קיצוניות ומשקפיים משונים. מה שנותר זה מעיל סגול ארוך בצבע חציל כהה עם נצנצים שמאחור כתוב עליו EJ, ומשקפיים אופנתיים שדווקא נראות קול מאוד. קטע הלהיטים העולץ נפתח ב"Philadelphia Freedom". אחריו בא אחד השירים הכי יפים של כל הזמנים, "Goodbye Yellow Brick Road". הבעיה היא שאלטון ג'ון כבר לא יכול לעלות לפלצט בפזמון. אז במקום לעלות הוא נותן לקהל לשיר ויורד עם הקול באופן שמטשטש את זה. גם ההפקה המוזיקאלית עושה הכל כדי שזה לא יורגש. וזאת כנראה הטעות שלו. 

 

אילו היה בוחר כלאונרד כהן לשים בפרונט את זקנתו וחולשותיו, יתכן שהיה בורא את עצמו מחדש ומעניק לשיריו חיים חדשים. אבל באופן שהוא מופיע עכשיו זה פשוט חסר את הגאוניות שהיתה בשיר הזה במקור. גם קטע פסנתר וירטואוזי נפלא כפתיח ל"Rocket Man" לא יסתיר את זה. דווקא "Rocket Man" הוא שיר שנשמע יותר טוב בהופעה. בעיקר כי בבית הראשון שר אלטון ג'ון כמעט רק עם הפסנתר והיה לו יותר קל להגיע לגבוהים. השיר הזה היה השיר הראשון בערב שהיה באמת מרגש.

 

הקרירה האינטנסיבית של אלטון ג'ון נסתיימה בסוף הסבנטיז. מאז היו לו להיטים לא רבים. אחת לכמה שנים. כמובן שכל אחד מהם הוא שיר פצצה כמו "I Guess That's Why They Call It the Blues", שקיבל ביצוע מצוין. לעומתו "Daniel", אחד השירים הכי אהובים עלי בעולם, נשמע מעט מכובס. ואלמלא זה שיר שמרגש אותי גם כששרים אותו בקריוקי הייתי ממש מתבאס. 

 

השיר היפה מכולם, "Your Song", היה רגע השיא בהופעה. אלטון ג'ון ויתר על הנגנים, היה לבדו על הפסנתר ושר אותו כמעט כמו במקור. יותר מזה לא צריך כנראה. ואם לא הבנתם עד עכשיו. זה מופע לא אחיד. יש בו רגעים יפים, אבל גם רגעים חלשים שנובעים מכך שלפעמים לא מספיק שהשירים נהדרים אם רוצים להפוך אותם לחוויה באצטדיון עם עשרות אלפי אנשים. 

  

אסביר זאת כך. ראיתי את אלטון ג'ון בהיכל התרבות בשנת 1980. זאת היתה הופעה שאני זוכר עד היום. איתן ראה אותו אז בירושלים. וגם חווה חוויה דומה. כשניסיתי לגרום לו לבוא איתי הוא טען שהוא מפחד שזה יקלקל לו את הזכרונות. אז האמת שזה לא מקלקל. אבל זה בטח לא מוסיף. כי אלטון ג'ון הוא פרפורמר-על עתיר נסיון שמנסה לשמר משהו שלא בטוח שאפשר. דווקא בשיר כמו "Have Mercy on the Criminal", עוד שיר שמכירים רק אנשים שגדלו על "Don't Shoot Me I'm Only the Piano Player", שזה בעיקר זקנות בגילי, פתאום הוא מצליח להביא משהו טרי. אולי בגלל שזה לא להיט טחון. 

 

אלטון ג'ון מאוד נדיב בהופעות. 24 שירים. סה"כ כמעט שלוש שעות. הוא נותן עבודה והקהל מעריך את זה. מאמץ והשקעה הם תמיד דרך טובה לחפות על חולשות אחרות. הוא לא מתקמצן על אף להיט. הוא כבר 47 שנים בעסק, כל הוא מסביר לקהל והוא מת על הקהל. ומאוד אוהב להופיע.

 

ואולי זה סוד הקסם שלו. אהבת הבמה. רוב הזמן הוא לא אומר כמעט כלום חוץ מלמקם את השירים באלבומים שמהם נלקחו. הוא שר את "Sorry Seems to Be the Hardest Word" ו"Don't Let the Sun Go Down on Me" ואת השיר מ"מלך האריות". לקראת סוף ההופעה הוא כבר נראה הרבה יותר צעיר ואפילו קפץ וישב על הפסנתר, ואז גם התגלו נעליו הורודות והנוצצות שלא נראו קודם. בהדרן עם "Crocodile Rock" היה אפשר לחשוב שהסבנטיז זה כאן. 

 

קשה להגזים בחשיבותו ומרכזיותו של אלטון ג'ון בתולדות הפופ העולמי. והוא מחפה באנרגיה ובאהבת המופע החי על מה שדהה עם השנים. אם אחרי חצי שעה לתוך ההופעה לא ברור איך הוא עוד סוחב, לקראת הסוף אתה מבין את הקסם. הוא אלטון ג'ון. הוא די קוסם. וטוב שכך.