ברוכה הבאה כריסי היינד, סולנית "הפריטנדרס" ואחת הזמרות המשובחות בעולם, חוזרת בגיל 63 עם "Stockholm", אלבום סולו חדש. למרות שאלבום אחרון שלה יצא לפני כארבע שנים, עם ג'יי פי ג'ונס הוולשי תחת השם "JP, Chrissie and The Fairground Boys" היא הייתה לגמרי חסרה ואף זמרת לא מילאה את המשבצת שלה, אולי רק אלינור פרידנברג המצויינת, שבעיניי היא בתה הרוחנית.
לאלבום של היינד יש ניחוח אייטיז מובהק והסיבה העיקרית לכך היא הקול שנשאר אותו קול, כזה שאין לטעות בו, משובח ומלא עוצמה ויחד עם זאת עדין ומרגש. הסינגל המרענן שקידם את האלבום נקרא "Dark Sunglasses", ויחד איתו בולט השיר הפותח והקליט "You or No One", שנראה שהוא הלהיט של האלבום וכזה שקצת מנסה למשוך קהלים חדשים.
ב"שטוקהולם" תמצאו אסופת שירים קליטים וקצרים שנעים בין רוק- פופ וטיפה'לה אמריקנה. כולם הוקלטו בבירת שבדיה בהפקתו של חבר ההרכב "פיטר, ביורן וג'ון". מעריצי ניל יאנג המאוכזבים מביטול הופעתו, יכולים להתנחם בעובדה שהוא מנגן גיטרה חשמלית באלבום, בנוסף לשחקן הטניס האגדי- ג'ון מקנרו, שלא משאיר אמנם רושם מיוחד אבל תודו שהליהוק שלו מפתיע.
מלבד השיר הסוגר, שתכף נגיע אליו, שני השירים הכי מוצלחים בו בעיניי הם "You're the one" עם הגיטרות המנסרות והטון הגבוה של היינד יחד עם "A Plan Too "Far האנרגטי. אבל מעל כולם, מנצנץ השיר האחרון באלבום "Adding the blue", שמזכיר לגמרי גם את הרפרטואר העשיר של היינד וגם את היכולות שלה לרגש. כשהיא שרה: "I can't draw from memories or photos / I need blood and breath, but you left me nothing " קשה שלא להתאהב בה מחדש.
השנים עוברות וטורי איימוס, מי שהייתה ממשיכת דרכה של קייט בוש, היא היום כבר אישה בת 50, מפוכחת ובשלה שיודעת מה היא רוצה מעצמה. השאלה היא אם גם זה מה שאנחנו רוצים. בשנים האחרונות גם מעריציה האדוקים ביותר לא יכלו שלא להרים גבה אל מול החומרים הלא ידידותיים בעליל של הכוכבת האהובה עליהם. אחד הבולטים שבהם היה "Night Of Hunters" שיצא ב2011 וכלל מוסיקה קלאסית עם מילים שגם חנין זועבי הייתה מודה שהן פעולה חבלנית.
לפני שנה היא הועילה בטובה לפצות את מעריציה כשהוציאה אלבום ביצועים תזמורתיים חדשים לכמה משיריה המוכרים, כשהסיבה הרשמית היא חגיגת עשרים שנה לרגל צאת אלבום הבכורה שלה "רעידות אדמה קטנות", אלבום שאיתו פרצה אל תודעת הקהל.
עכשיו, היא חוזרת עם ""Unrepentant Geraldines"", אלבומה ה-14, עם חומרים חדשים שקרובים יותר לחומרים הרגועים שהכרנו. הרבה פסנתר מלודי, פולק וקאנטרי שעוטפים נושאים שמעסיקים נשים בגילה כמו התבגרות, נשיות, דיכוי נשי, רוחניות ועוד. בסינגל "Trouble's Lament" איימוס מנסה להעצים בנות כשהיא שרה: "trouble needs a home girls", ובקליפ היא מתבוננת על הנעשה מהצד כשאחת הדמויות משחקת את איימוס עצמה בשנים קודמות יותר.
שני השירים הבולטים באלבום, שהם ממש טורי איימוס "אולד סקול", הם "Weatherman" ו-"Wild Way". איימוס של האלבום הזה לא מתחנפת למאזין. לפעמים זה נעים, לפעמים טיפה'לה מייגע. מי שמחפש להיטי אינסטנט עם פזמון קליט - זה לא האלבום בשבילו. אחרים בעיקר מעריצי הזמרת, ירגישו איתו לגמרי בבית.
אומרים שעם האוכל בא התאבון- זה נכון לפחות במקרה של אלבומה החדש של קליס, הזמרת ילידת הארלם שמגיעה אלינו אוטוטו לביקור בפעם השנייה (אם תיגמר המלחמה, וזה). הבחורה העצבנית שעשתה היפ הופ בסוף שנות ה-90' כשצרחה קבל עם ועדה שהיא שונאת את הגבר שלה בלהיט "Caught Out There", הספיקה להוציא כמה אלבומים ואוסף, להפוך לאמא ולשפית מוסמכת, לעבוד על מותג רטבים משלה ועל תכנית אוכל באמריקה ולהתגרש מהראפר נאס.
אלבומה האחרון "Flesh Tone", שיצא לפני ארבע שנים היה אלבום דאנס אלקטרוני פיגוזי עם קטעים שהתאימו לרחבות הריקודים. בארץ הוא לא ממש השאיר עקבות, וחבל. עכשיו, היא עושה סיבוב פרסה, נוטשת את הדאנס ומוכיחה עד כמה היא ורסטילית כשהיא חוזרת למקורות עם אלבום שכולו סול וינטג' נהדר. על ההפקה אחראי דייב סיטאק מ-"-TV On The Radio", שעבד בין היתר עם ה"Foals", "Yeah Yeah Yeahs" ורבים אחרים. סיטאק הצליח להוציא מקליס איכויות וצדדים שלא הכרנו.
האלבום הזה הוא אחד הטובים שלה, ומציג אותה כזמרת היפ הופ ואר אנד בי שחורה עם סטייל של פעם. הסינגל המוביל כאן הוא "Jerk Ribs" שלוקח את המאזין היישר אל הפאנק, החצוצרות והגרוב של שנות ה-70'. הגרוב המגניס הזה ממשיך ברוב הקטעים, למשל ב-Hooch, שקולות הרקע והעיבודים התזמורתיים שלו הופכים אותו לאחד הטובים שלה. קליס לא פראיירית. היא יכולה להיות מצד אחד אינטימית כמו בקאבר האקוסטי והיפהפה שהיא עושה ל-"bless The Telephone" של לאבי ספרי. או בשיר הנהדר "Runnin'" בו היא שרה: "
I became a runner to escape the fame".
ומצד שני קליס היא גרובית וסקסית, בלי להשיל מעצמה אף בגד. בכך היא לגמרי מצטרפת לשורה של זמרות שמצליחות לכרוך סקס אפיל ואיכות - אריקה באדו, אנג'י סטון, לורין היל, שרון ג'ונס ועוד. בסיבוב הנוכחי, קליס שהוציאה את האלבום בלייבל האינדי 'Ninja Tune יוצאת קולית לגמרי עם אחד מאלבומי הסול הטובים של השנה. יהיה נהדר לשמוע אותו בהופעה כאן בארץ.
נטלי מרצ'נט, סולנית "10,000 מניאקים" לשעבר, היא אחת הזמרות עם הקול מרגש ביותר בעולם, כזה שחודר ללב וגורם למטמורפוזה בתוכו. כמה עצוב שכשאלבום חדש שלה יוצא, מה שלא קורה לעיתם קרובות מאד, לא רבים ממש מתרגשים. הסיבה שמרצ'נט לא הצליחה למנף את הקריירה שלה נעוצה בעיקר באישיות ובחומרים המופנמים שלה, כאלו שהיו מתאימים יותר לעולם הישן של פעם, ופחות לעולם החדש בו צריך לייחצן את עצמך לדעת.
אם רק דיסקלוז'ר, אביצ'י או דיויד גואטה היו משתמשים בקול המדהים שלה, היא הייתה משדרגת להם את החומרים וצוברת לה עוד קהל מעריצים. אבל נדמה לי שגם אם היו פונים אליה, היא הייתה אומרת "תודה, לא" בנימוס, וממשיכה לעסוק בנושאים חברתיים וסביבתיים, לא משהו שמעניין כל כך את עולם המוזיקה הממוסחר של היום.
אלבום האולפן החדש והשישי של מרצ'נט, הנושא את שמה, הוא אלבום כל כך מופנם ואינטימי שמזכיר למה מוזיקה יכולה להיות מנחמת ומרגשת. כבר מהשיר הפותח, "ליידיבירד", שעוסק במערכת יחסים לא טובה שממנה כדאי להסתלק, אפשר להבין את הלך הרוח הכללי. מרצ'נט, בת 50, מסתכלת על החיים מנקודת מבט של אישה בוגרת שעברה דבר או שניים בחיים.
כאקטיביסטית ופעילה בנושאים כמו צדק חברתי, סביבה וחברה היא שרה בין היתר שירים שעוסקים בנושאים האלו והם נשמעים לגמרי נפלא ובכלל לא מעיקים כפי שהיה אפשר לצפות אולי מכל זמרת אחרת. רק לא ממנה. ב-“Go Down, Moses” היא מתייחסת לניו אורלינס ולהוריקן קתרינה, כשברקע זמרת הגוספל קורליס סטאפורד. "It’s A-Coming" עוסק בקטסטרופה אקולוגית מתקרבת והתחממות כדור הארץ. ("כל אלו שלא הצליחו לשגשג, גוועים ברעב ונקברים חיים"). המוזיקה בדיסוננס גמור למילים, גורמת לך לנענע את הראש לקצב שבשיר.
"Giving Up Everything" היא בלדה עם קצב מהפנט בשילוב תזמורת כינורות וצ'לו. מרצ'נט מכניסה את כל הנשמה והכנות יוצאת הדופן שלה אל תוך ההוייה של השיר, ושרה: "מוותרת על הכל, החיפוש המקולל שלי למשמעות, המצפן והמפה שקראתי. מוותרת על הכל, על המהומה, על מלחמה עבור אמת מעוותת". "שבעה חטאים קטלניים" הוא פולק שקט ויפהפה, בו היא שרה "לא מאמינה שאני כותבת שוב אחרי כל השנים הארורות האלו".
ב"כבשה שחורה" עם הסקסופון האפלולי באווירת טום ווייטס היא פשוט נהדרת ולא נשמעת כמו אף אחת אחרת. ובפעם השניה כשמקשיבים לשיר "מגי אמרה", זה קורה. האסימון נופל: מדובר באחד האלבומים המשובחים של השנה. העובדה שאף אחד בארץ לא ממש יתייחס לאלבום הזה או יפמפם אותו מאכזבת מצד אחד, אבל לא אמורה להפריע למי שמחפש מפגש אינטימי ארוך טווח עם אחת הזמרות המשובחות בעולם, באלבום שכל כך מתאים לזמן הזה, כשהטילים עפים בשמי הארץ.