פעם נדרשתי לכתוב ביקורת על אלבום ישראלי כלשהו. זה היה אי אז ב-2011, בדיוק כשבכותרות דובר על תיקון מספר 10 לחוק לשון הרע, המגדיל את סכום הפיצוי ללשון הרע ללא הוכחת נזק ל-300 אלף שקל. מכיוון שלא היו לי הרבה דברים טובים לומר על האלבום, נאחזתי בסיפור הידוע על הפועל שקיבל עבודה בסיביר, וידע שכל דבר דואר שישלח ייבדק על ידי הצנזורה, ולכן סיכם עם חבריו על צופן - אם מכתבו ייכתב בדיו כחולה רגילה, אמת דברו, ואם המכתב ייכתב בדיו אדומה, שקר דברו. כעבור חודש קיבלו חבריו מכתב בדיו כחולה: "הכל כאן נפלא: החנויות גדושות בסחורה, האוכל מצוי בשפע, הדירות מרווחות ומחוממות כראוי, בבתי הקולנוע מוצגים סרטים מהמערב, ויש כאן הרבה נשים צעירות ויפות שמוכנות לאהבה. הדבר היחיד שלא ניתן להשיג כאן הוא דיו אדומה". מכאן והלאה הביקורת היתה פשוטה, הפלגתי בשבחים שקריים וסימנתי אותם באדום.

מרץ 2015, ונדמה כי ביקורת על אלבומו החדש של אייל גולן היא עניין סבוך אפילו יותר. כתבתי סבוך? התכוונתי מפחיד. לא מפחיד בקטע של "מה היחצן יגיד" אלא בקטע של "אלמוני דפק על דלתה, ניסה להכותה והשליך עליה ביצה". וסליחה, ממש לא מתאים לי שהחולצה שבדיוק קניתי במחיר מופרז תיהרס, ובטח שהיא לא תתאים לפנס בעין.

אייל גולן, מופע חורף, היכל התרבות תל אביב (צילום: שרון רביבו)
אלבום נוסף של ביצועיסט של להיטים | צילום: שרון רביבו
כמו הקיסרות של בנימין נתניהו, גם מלוכתו של אייל גולן בלתי ניתנת לערעור. הערצה עיוורת שאינה תלויה בדבר. וכמו שדוח המבקר, החושף את ההוצאות המופרזות, את הבזבזנות וחוסר הרגישות הציבורית ואת הדרכים הפתלתלות שבהן נוהגים לעקוף בארמון הקיסר בקיסריה את מגבלות התקציב, לא גורע במאום מתמיכת ההמון, בטח ובטח שלא עניינים פעוטים כמו המצב הכלכלי, הביטחוני או החברתי המדורדר ומידרדר בשעטה אל עבר התהום, כך גם במקרה הזה (ולא, אני ממש לא מדברת על ההאשמות שהיו נגדו, רק על ביקורות מוזיקה). הלהט הוא אותו להט, הקנאות היא אותה קנאות, האמוציות הן אותן אמוציות. רק שהמטרה במקרה הזה – נניח, רק נניח, לשכנע אתכם שהמוזיקה של אייל גולן גנרית, פחדנית ונטולת נשמה – אינה נשגבת כמו שלום אזורי, שגשוג כלכלי, מערכות בריאות וחינוך מתפקדות וסולידריות חברתית. אבל אתם יודעים מה, הפחד הזה, מפני ההמון המטקבק, מפני המערכת המשומנת המפעילה את המותג  הקרוי "אייל גולן" ומפני אלמונים שיכולים להקיש על דלת הבית שלך מצוידים בסכין או אפילו רק ביצה, הוא לא לגיטימי. וכמו שאנחנו כבר מזמן יודעים, הכל קשור להכל.

אז איך האלבום החדש של אייל גולן, "בסוף כל יום"? בדיוק כמו שאתם חושבים שהוא. אלבום נוסף של ביצועיסט של להיטים. האם יש בשירים בו איזושהי אמירה דעתנית, עמיר בניון סטייל? האם יש בו איזושהי חתרנות? איזושהי שובבות מבית "דרך השלום"? האם יש בו איזה אומץ מרענן, כמו זה שמבליח לעתים אצל שרית חדד? האם יש בו איזושהי התייחסות לתקופה הקשה שעברה עליו? לשערוריות ולפרשיות ולהאשמות? התשובה לכל אלה היא לא.

האם יש בו את המינון המתבקש בין שירים שיכולים להרקיד אתכם בחתונה של הבת דודה מהצד של סיגי, המוצלחים יותר ("שישי בצהריים") או פחות ("לטרוף את כל העולם" של אבי אוחיון ואסף צרויה), לבלדות שאמורות ללחלח את העין, מוצלחות יותר ("שקרים" הפותח, שכתבו והלחינו פאר טסי ואריק זנתי) ופחות ("האהבה הישנה שלי" הפסטיגלי, עם מילותיו של נעם חורב והלחן של לורן בנג'מין)? בהחלט. האם הוא ימכור פלוס מינוס 30 מנדטים? ברור. "אני גיבור של כלום" שר גולן ב"השמים הם הגבול", דווקא אחת הבלדות הטובות פה. אתה אמרת.