יוסי בבליקי הוא במקרה מוזיקאי. באותה המידה הוא היה יכול להיות משורר או סופר גדול. המוזיקה הנהדרת שהוא יוצר ושר היא רק הענף לתלות עליו את המילים. בכך הוא לא שונה ממשוררים אחרים כמו בוב דילן, טום ווייטס ומאיר אריאל.
והמילים של בבליקי תמיד גורמות לך לחשוב, כמו שהשירים שלו גורמים לך לאהוב ולשנוא. מילים פוליטיות, חדות, כואבות, שולחות "אגרוף" חזק קדימה, לבטן, עטופות בקול הרך, הקטיפתי, במלודיה היפהפייה, חודרות עמוק ואולי פעם גם יפילו את החומה. כיוצר שירים בבליקי לא גדול פחות משלום חנוך או שלמה ארצי או רמי פורטיס. הוא הצליח קצת פחות מהם, ותמיד נשאר צנוע.
נקודת המבט שלו על העולם נעה בין המבוגר המתריס לילד השואל. כמו התינוק הקטן המחותל בחיתול ונושא על ראשו מתקן טכנולוגי בלתי ברור שחוסם את ראייתו על עטיפת "אלבום המצעדים" (1996), אותו אלבום מושלם וכמעט סודי שהפיק מוזיקלית אמיר צורף הגאון, שאמש, בתאטרון תמונע, בפני כל 200 החשודים המיידיים, נערך לו טריביוט, קלוז'ר, קחו את זה איך שתרצו.
למצוא את הבאג הקטן שיחדור את המטריקס
עשרות אלפי מילים כבר נכתבו על יוסי (יוסף) בבליקי, האיש והיצירה, הסולן והלהקה פונץ'. וכל מחמאה שאי פעם הורעפה עליו אושרה אמש במופע "אלבום המצעדים" כנכונה. הוא באמת יודע לעשות חור בשמיים הכחולים, כלומר להסיר את המסכה, כלומר למצוא את הבאג הקטן שיחדור את המטריקס, להיות הילד שמורה כי המלך, המולך, הוא עירום.
יוסי בבליקי של "שיר למדינות שבדרך", של "סוויטת יום העצמאות", של "יש לך מקום", "לב שבור" ו"ערב פורים" הוא בבליקי מעט שונה מזה של פונץ'. לטעמי הוא מעז יותר, חד יותר, הולך יותר על הקצה. איש לא יוצא אצלו נקי. תרבות הרייטינג, והסלבז, הפוליטיקאים והמלחמות, ההורים שלא דאגו לילדיהם, המדינה, העם היהודי. מנגד הוא חמל על ההיא שחולמת בלילה על מטוסים כי אין לה אף אחד לחבק על הקרקע ("יש לך מקום"). משורר של האנשים הפשוטים, הרגילים, משורר של אני ואתה ואת.
הוא מביט משתאה, בבליקי, על רצח רבין וכישלון השלום ("שיר למדינות שבדרך"), ומשווה אהבה לשבי ("כמו שבוי"). הוא מצליח לתפוס, בשיר מושלם, את התהום שנפערה בין האני הבודד ורצונותיו והחירות התרבותית שאבדה לו, לבין המדינה הלאומית העדרית ("סוויטת יום העצמאות"). הוא כולא בכמה משפטים את הפרדוקס של הלב השבור - המדינה ששברה לנו את הלב יותר חזק מכל אישה שאי פעם תעשה זאת.
אסופת השירים מהיפות שנוצרו כאן
הוא מביט משתאה, י.ב. בבליקי, על התרבות הישראלית של שנות ה-90', שדהרה לאמריקניזציה שטחית תוך שנים ספורות, ומנבא את פריחת הריאליטי והרצון להיות מפורסם בכל מחיר או להישמע לקול מפורסם בכל מחיר ("המלך האחרון של עולם הבידור", שלא, לא נכתב על דודו טופז). באותה תרבות, באותה מדינה, באותו חלום שמת בכיכר ובמסך הכחלחל – בהם הוא מרגיש כה גלמוד ומקדיש את עצמו ואת האלבום הזה שוב ושוב לאותם אנשים בודדים שלא רוצים או יכולים להיות חלק מהכלל, שממש כמו אצל אהוד בנאי ב"זמנך עבר" לא רוקדים במסיבה או לא עולים למשאית.
ואת כל הכאב הזה, והבדידות, והתשישות והכמיהה לשינוי הופך בבליקי לאסופת השירים מהיפות שנוצרו בשפה הזו תחת השמיים הכחולים האלה. אמש ב"תמונע" היו איתו על הבמה כל אותם חברים טובים, מאלי שאולי השועל ובעז כהן החולם ואמיר צורף המבריק ודנה בקר שזורחת כמו שמש על הלהקה, ועד לגיל פדידה המייבב בכינורו, כולם היו שם לנגן אל תוך הלילה את אותו רקוויאם גדול לישראליות האבודה, שמה שנשאר ממנה הוא הציפייה של דנה לעב"מ, למשהו אחר, שונה, או השקר הענקי של "פינוקיו". יחד עם בבליקי הם חדרו פנימה, עמוק, כדי שהלב לא יאפיל כחדר, כשהכוכבים נשארו בחוץ.
יוסי בבליקי ופונץ', "אלבום המצעדים", תאטרון "תמונע", 27.01.10