מאז שדייב מאסטיין חזר מהפרישה שלו, שנמשכה בקושי שנתיים בתחילת העשור, נשמע שהוא רק הולך ומשתפר, הרבה יותר שלם, הרבה יותר מחושב, הרבה יותר מעניין מכל מה שמטאליקה עושים בשנים האחרונות.
ואת זה אני אומר רק כי אי אפשר לחשוב על מגהדת', מבלי שבפינה תידלק איזו מנורה שתהבהב "מטאליקה", על רקע כל העבר המשותף-נפרד שלהם ביחד. בעוד שמטאליקה מתאמצים מאוד לעשות מוזיקה טובה, לדייב מאסטיין נראה כאילו הדבר פשוט בא בקלות ובכיף.
"EndGame", האלבום ה-12 של מגהדת', מבהיר שמאסטיין החדש מתרחק מכל שערוריות העבר שלו כמו מאש, כי הוא כאן בשביל לעשות מוזיקה, בלי שערוריות וכותרות. כמקצוען וכמי שמהווה בעצם את הלהקה, הוא בוחר בקפידה שחקני משנה, שיבצעו את המוזיקה שהוא אוהב ליצור ולנגן.
מאסטיין: "אני וכריס ברודריק זה כמו אוזי ורנדי רודס"
שחקן החיזוק החדש של מגהדת' ב-"EndGame" הוא הגיטריסט כריס ברודריק, שבעשור האחרון הסתובב בעיקר עם להקת "Nevermore" (שהופיעה בארץ לאחרונה). מאסטיין הגדיר את הכימיה שלו עם ברודריק כ"אוזי אוזבורן פוגש את רנדי רודס". תמיכה משכנעת לנאמר מתקבלת כבר בקטע הפותח את האלבום "Dialectic Chaos", קטע אינסטרומנטאלי בן 2 דקות של בעיטה חזקה לביצים בסגנון טראש מטאל כבד, מהיר וסוער, בו מאפשר מאסטיין לברודריק לצאת בהצהרת כוונות, וברודריק עצמו מתגלה כשרדר לא קטן.
מיד בהמשך מגיע "This day we fight", שמפציץ בכבדות ובמהירות של יחידת מובחרת, ולא קשה לדמיין את צבא המטאל השחור משתלהב בהופעות בצעקות של שם השיר. השיר השלישי "44 minute" ממשיך באווירה קצת פחות אלימה. הפתיחה הרגועה עם קריאות מכשירי קשר משטרתיים ברקע, המבשרים על תקיפה בנשק חם,, הופכת בהמשך לאחד השירים המלודיים באלבום. מאסטיין שר רגוע והגיטרה של ברודריק מיללת ברקע של אחד הקטעים היפים בדיסק.
בהמשך האלבום משחזר מאסטיין עבודות מוקדמות שלו משנות ה-80' וה-90', עם קטעים כמו "1320" ו-"Bite the Hand". בנקודה הזו עולה מפלס הרגש הנוסטלגי, שמחבר בין עבר מפואר להווה מעודכן.
מאסטיין ממשיך לתקוף את מערכות השלטון
ב-"Endgame", שיר הנושא של האלבום, ממשיך מאסטיין לתקוף את מערכות השלטון, נושא שחביב עליו במיוחד. הפעם הוא מכריז בפזמון שסוף העולם הגיע: "This is the end of the road, this is the end of the line, this is the end of your life, this is the Endgame!”. לצערו זה לא ממש מרגיש ככה. מצד שני, למרות האורך, מדובר באחלה שיר עם אחלה ריף ובאס.
ויש גם בלדה, אם אפשר לקרוא לזה ככה. "The Hardest Part of Letting Go... Sealed with a Kiss". מתחיל עם גיטרה אקוסטית באווירה סימפונית, ואז מדליק מבערים ומתחיל לשרוף את המיתרים. קצת קיטשי, אבל אפשר לסלוח למאסטיין, כאשר מייד לאחר מכאן מגיע "Head Crusher", הסינגל הראשון שיצא מהאלבום, קטע טראש מטאל מהיר שלא משאיר שבויים, כשהבאס מספקת את הרעש הנכון, ומתקבל קטע שמיד הופך למגהדת' קלאסי. מה שנקרא, לדפוק את הראש, ולרוץ לספר לחבר'ה שמאסטיין עדיין כאן.
אפשר, כבר עכשיו, לסמן את "Endgame" כאחד מעשרת אלבומי המטאל הטובים של 2009. מעל 25 שנה של מגהדת', ודייב מאסטיין מסתמן כאחד מיוצרי המטאל המאוזנים של שנות ה 2000. בלי הרבה רעש מסביב, מגהדת' עושים הרבה רעש טוב ללב ולנשמה. עם כזה אלבום נשאר רק לבקש שבסיבוב ההופעות שיבוא בעקבותיו לא ישכחו לבקר גם אותנו בישראל. אוהבים אותך, דייב.