הרבה ביצי זהב הטילה "התרנגולת" - המפיקה, הבימאית, הכוריאוגרפית - נעמי פולני עבור התרבות, המוזיקה והבידור הישראלים ב-83 שנותיה. אבל מהמופע "50 שנה לתרנגולים" שנערך אתמול בפתיחת פסטיבל ראשון לציון עולה כי הרפרטואר של להקת "התרנגולים", אותה ניהלה, הוא ביצת הזהב היקרה ביותר.
התרנגולים היו לישראל מה שהיו אלביס והביטלס לאמריקה
אין הרבה להקות מוזיקה בעולם שזוכות שמישהו יציין יובל חמישים שנה לקיומן, להקמתן, לפריחתן. עוד מעט זה יקרה גם לביטלס, למשל. והתרנגולים היו לישראל הלחוצה ממלחמות, סכנות, עליות וצנע של סוף שנות החמישים וראשית שנות ה-60' מה שהיו הביטלס לאמריקה של אחרי רצח קנדי, או, אם תרצו, אלביס לאמריקה שאחרי המקרתיזם, ואם נסגור את המעגל - מה שהיו כוורת לישראל של אחרי מלחמת יום הכיפורים.
התרנגולים היו משב רוח רענן של שירי חול, הוויי, כיף וחווייה ישראלית אותנטית בתקופה שבה אנשים חשו בחרדה קיומית אמיתית לגורלם ולגורל המדינה הצעירה. הם פחדו מהמצרים, מהפדאיונים. לא היה ברור שתישאר כאן מדינה, אבל הנה באו החבר'ה הצעירים האלה, החביבים, החייכנים, הקורצים, פורקי העול, ושרו על חיי הנוער, תרבות הרחוב, על החיזורים התמימים, והיה ברור שבינתיים אפשר קצת (קצת) ליהנות מהחיים.
האמא של הגשש וכוורת, הסבתא של טיפקס ומשינה
עם האקורדיון של תובל פטר ככלי נגינה מרכזי (ויחיד בתוכנית הראשונה), עם המילים המדויקות של חיים חפר וחבריו לדור, עם הלחנים הנצחיים של אלכסנדר (סשה) ארגוב, וכאמור עם הבימוי, ההעמדה והרודנות (החיובית) של פולני. כל אלה יצרו את המצע עליו עלו ובאו המבצעים, שלהקה היוו את האמא והסבתא של הבידור והתרבות והמוזיקה בלב הקונצנזוס הציוני בשנות ה-60' וה-70' וגם אחריהן.
מהלהקות הצבאיות, דרך יהורם גאון ועד ל"גשש החיוור". כוורת, שיוצגה בערב הזה על ידי אלון אולארצ'יק (ואם תרצו - גם על ידי רועי בר-נתן הגידי גובי), לא היתה נשמעת כפי שנשמעה לולא התרנגולים, ואפילו לא משינה וטיפקס, שצלילי האקורדיונים שלהן הדהדו את זה של פטר. וכשמאור כהן ואורן לוטנברג הכריזו בגיל 17, לפני 20 שנה בערך, ש"זקני צפת" היא להקה ששרה שירים "מהרחוב, מהחיים" - הם בסך הכל המשיכו, רעיונית, את מה שהתחילו התרנגולים 30 שנה לפניהם.
זכות גדולה, חובה אדירה
הצדעה, אפוא, לתרנגולים, 50 שנה אחרי, ניתנת להגדרה כאירוע אנכרוניסטי משהו, כהתרפקות על ישראל קדמונית שמעולם לא נשוב להיות, במעין נוסטלגיה דביקה. ברם, אולם ומנגד - זוהי זכות גדולה לשבת בשנת 2010 באולם ממוזג ולשמוע את "השמלה הסגולה", "פנס בודד", "ככה סתם", "הכל זהב", "אליפלט", "יוסי, ילד שלי מוצלח", "שיר השוק", "אי כמו יפו בלילות", "זמר אהבה לים", "שיר השכונה" וכל שאר הקלאסיקות, ספק שירי ילדים מתוחכמים, שאין, פשוט אין תרבות ישראלית מקורית בלעדיהן. וזו חובה אדירה לספר ולשיר ולרקוד ולשמוח "תרנגולים" - למעננו וכהצדעה להורינו, לסבינו, ולעתיד ילדינו. כל מי שהמוזיקה והתרבות הישראלית יקרים ללבו צריך להביט לרגע אחד אחורה, גם אם בערגה לדמיון, ופשוט לחייך.
ערב ההצדעה עצמו היה סביר, אבל לא התעלה לגבהים אדירים. באין תותחים כבדים - חיים חפר, יהורם גאון ושייקה לוי לא נכחו, וגברי בנאי ישב בקהל - השתמשו העורכות דליה גוטמן ואתי אנטה-שגב בכל הכלים שעמדו לרשותן. ביצועים לשירי "התרנגולים", הדגמות של קטעי הריקוד - כולל נעמי פולני עצמה, שהצטרפה בגיל 83 לחברת רקדנים צעירים עם בגדים משחוזרים, וקטעי וידיאו בהם סיפרו עודד קוטלר, ספי ריבלין, רבקה מיכאלי ויאיר ניצני על גדולתם של פולני והתרנגולים. ההרכב המלווה הקומפקטי - עדי רנרט בפסנתר, אלי מגן בקונטרבס, ניצן עין-הבר בכלי נשיפה, גלעד דוברצקי בתופים והקשה וגרשון ווייסרפירר בכלי נשיפה ומיתר - עשה כצפוי עבודה מהימנה בעיבודים, שהוציאו קצת את הקלאסיקות מעולם האקורדיון לכיוון הג'אז והפופ, אבל שמרו על רוח התקופה הכללית.
אווירת שנות ה-50'-60' העליזות
את הערב פתחו רועי בר-נתן, שני כהן ועידו מוסרי עם קריינות בסגנון הרדיו של שנות ה-50', כולל חיתוך הדיבור והרי"ש הגרונית. הם ביצעו חלק מ"הכל זהב", הכניסו את המילה "תסמס" וסביבה שזרו בדיחה. זה היה חביב. המנחה, רננה רז הרובוטית, גם היא היתה חייבת להתבדח עם מה שהיה לה - "ישראל עדיין מתייבשת". שלומי שבן, שרוקד על הפסנתר בוירטואוזיות, לא השאיר אבן-על-אבן מ"ככה סתם".
"זמר אהבה לים" בביצוע אולארצ'יק וקרן פלס היה יפה, בסדר, אבל רחוק מלהבריק או לרגש. "אין כמו יפו בלילות" של רונה קינן ושלישיית "בום פם" הדגיש את המקצב הספק יווני ספק איטלקי בבית, את הואלס בפזמון ואת הגיטרות שמשכו לכיוון רוקנ'רול פיפטיז. קינן ואורי כנרות שרו יפה והביאו הרבה "קוליות", אבל לא את רוח הסתלבט והשטות של המקור.
"כשאת אומרת לא" ללא צנזורה
אחרי שפולני עלתה לרקוד עם הרקדנים את "שיר הסיירים" נתנו הראל סקעת ושני כהן את "כשאת אומרת לא" בביצוע חביב, עם ויצים קומיים רלוונטיים שהוטמעו לתוך השיר. כהן הפתיעה ביכולות השירה שלה. זה היה נחמד, בלי אף אזכור לכך שהשיר הוחרם לשידור בעבר. אחריהם רונה קינן ושלומי שבן ביצעו יחד את "אליפלט". זה היה ביצוע מושלם ומרגש, כאילו נלקח הישר מטקס יום הזיכרון. במעבר חד, ובלי שום קשר, חזרה לבמה רננה רז, לבושה בבגדי התרנגולים וביצעה קטע ריקוד סולו לצלילי האקורדיון. זה היה לא רק מיותר אלא גם מגוחך.
סולנית אחרת עם אקורדיון ששיפרה את המצב היתה יונה עטרי, שיחד עם תובל פטר האגדי שרה את "ערב במסחה" - שיר רכילות על סיפורי חיזור מלפני 80 שנה של מי יצא עם מי ולמה, בביצוע אותנטי ומרגש, כאילו היא עצמה היתה ב"תרנגולים". אחריה חזרו בר-נתן, מוסרי ואולארצ'יק ל"הורה אהבה" ("אתה אוהב, אני אוהב והיא אוהבת"), עוד שיר נעורים חביב, בביצוע ששילב בהצלחה בין הג'אזיות של אולארצ'יק, הבדרנות וקול הצפצפה של בר-נתן והחביבות של מוסרי.
"בום פם" היו טובים, אך חסרו את העסיס הדרוש
"בום פם" חזרו ל"רחוב פנורמה" ("יש בחיפה חתיכה"). הם נתנו ביצוע טוב, בשילוב נכון בין המקצב והחומר העממי לסאונד עכשווי יותר, אבל היו חסרים את העסיס הדרוש ולא הצליחו לסחוף את הקהל, שבכל זאת מחא כפיים בסיום. אולארצ'יק חזר עם מיקה קרני מחוזקת בכינור ל"יוסי, ילד שלי מוצלח". זה היה שונה מכל מה שעשו מהשיר הזה לפני כן, איכותי ואף לחלוחי.
את "שיר השכונה" ביצע רועי בר-נתן כמונולוג-מערכון משעשע של דמות הזקנה הפולנייה איתה התפרסם בתוכניות ערוץ 2 השונות. זה היה פיתרון הפקתי מצוין לשיר הארוך הזה, שהקהל נהנה ממנו מאוד. מיד אחריו הגיע עוד אחד משיאי הערב - הראל סקעת וקרן פלס ב"השמלה הסגולה". סקעת שר נהדר, פלס ליוותה אותו יפה. ביצוע רומנטי ומתקתק במידה, שלא הגיע לרמת המאסטר-פיס המקורי, אבל זה בלתי אפשרי.
בשיא הערב: פוליאקוב, בנאי, ייני
אבל השיא האמיתי של הערב הגיע עם צמד "הבנים-של". בועז בנאי, בנו של גברי, ואריאל פוליאקוב, בנו של ישראל "פולי" פוליאקוב ז"ל, ששרו יחד את "פנס בודד". בנאי הודה לפולני, פוליאקוב הקדיש את השיר לזכר אביו המנוח, מאחוריהם הוקרנו תמונות שניהם כפעוטות בידי אבותיהם, ולא נשארה בקהל עין אחת יבשה.
רגע לפני הסוף עלו לבמה ליאור ויותם ייני, בעלה לשעבר ובנה של פולני, ושרו יחד מחרוזת שהחלה ב"בני ראשון לציון", המשיכה ב"החיילים", עברה ל"שיר השוק והסתיימה ב"האם האם האם" (עם השורה המודגשת שהוקדשה לפולנים - "אליך אני נשרף מאהבה") - כשלפחות השניים האחרונים ראויים לביצועים מלאים. בר נתן, כהן ומוסרי שפתחו את הערב עם "הכל זהב" גם חתמו איתו.
בסיום זכתה פולני לעוד ועוד ברכות וכיבודים ואף לצ'ק מטעם תורמים שונים שהעניק לה גברי בנאי. כי ככה זה בישראל - גם כשאת תרנגולת שמטילה ביצי זהב שהן נכסים גדולים עבור התרבות המקומית - בסוף תזדקקי לכמה עשירים ונדבנים שיסייעו לך להגיע לשנותייך האחרונות בכבוד. ואיפה המדינה? היא נחה על זרי הדפנה.
