להקת אתניקס עולה לבמה באמפי קיסריה והאור עולה מן המזרח, יום חדש מגיע. אלה האנשים שבמו ידיהם אחראים למהפכת הפופ הים תיכוני שהפכה כבר לעובדה קיימת בשנתיים האחרונות. ולמעשה את היום החדש הזה מלווה שיר ישן, או כמה שירים ישנים וטובים, וכמה חדשים וטובים לא פחות ("הטעם שנשאר", "קאזה דה לונה").
31 שירים הם נותנים בשעתיים, חלקם בתוך מחרוזות, רובם ככולם להיטים שכל ישראלי מזמזם מתוך שינה. 22 שנה אחרי שהביאו את הבשורה שחיברה את הדאנס האירופי לדרבוקה המזרח תיכונית עם הגיטרות מאמריקה יש לאתניקס ארסנל להיטים מרשים, מעורר קנאה.
זאב נחמה לא נותן "שואו", אבל איזה שירים הוא כתב
וקיסריה מלאה. סולד אאוט. שנים דיברו עליהם כעל להקת ועדי עובדים שלא פותחת קופות, והם שתקו והופיעו בקיסריה מבלי שאף אחד ידע לעובדי חברה כזו ואחרת. הפעם הקהל הצביע בארנק. קהל איכותי, רובו מגיל 30 ומעלה, חלקו 50 ומעלה, משפחות, הורים עם ילדים, וגם בני עשרה ומעריצות יפות, טובי האנשים שבאמת אוהבים את הלהקה הזו ואת המוזיקה שלה.
כי מה עוד יש לאהוב באתניקס? שואו הם כמעט ולא נותנים, לזאב נחמה, הפרונטמן, יש בדיוק תנועה וחצי על הבמה - הוא הולך קדימה ואחורה, קדימה ואחורה, קדימה ואחורה, ופעם בכמה שירים קצת לצדדים. אבל ההמנונים שהוא כתב (שיש לרובם טקסטים מורכבים, לא לטעות), והקלידים המטורפים של תמיר קליסקי, ששינו את הצליל הישראלי לנצח, הגיטרות היעילות של גיל אלון ויורם פויזנר והתופים העוצמתיים של גל הדני, בתוספת פרקשן, רביעיית כלי מיתר וזמרות ליווי - כל אלה, יחד עם תאורה מהממת, יצרו בקיסריה את החבילה הנכונה.
שירי פופ שרק הם יכולים לשיר מבלי שיישמעו טפשיים
החבילה הזו מורכבת משירי פופ שרק אתניקס יכולים לשיר מבלי שהם יישמעו טפשיים, ומסאונדים שנשמעים כמו חיבור של אלף השפעות ביחד, אבל בעצם נשמעים אחרת לגמרי מכל דבר אחר. היקום האתניקסי האלכימי מתקיים במרחב שבין הדיסקוטקים של ברלין בצפון ועד לדהרות הגמלים במדבריות סודן בדרום. מהודו במזרח (קוטרנה מסאלה) ועד הקורקובדו במערב (תביא קצת דינרוס). פעם הם מזכירים לך שהיו יכולים להשתלב במועדונים של לונדון ופעם אחרת בחפלה בדואית בנגב או בתמונת המראה של בעיירה דרומית.
להיות הלהקה הכי ישראלית בשני העשורים האחרונים משמעו לשיר שירים על חיילים שחוזרים הביתה ("מחר אני בבית", "התמונות שבאלבום", שיצרו לחיים משה), אבל גם לשיר נגד מלחמות ב"תותים"; גם להתגעגע ל"ג'סיקה", המתנדבת שעבדה שנתיים בקיבוץ וגם ליצור את המנון הערסים של כל הזמנים ב-"BMW שחורה".
קריצה לאייל גולן
להיות הכי ישראלי פירושו גם לשורר על החבר'ה שנוסעים עד קצה העולם רק בשביל להבין שכאן זה הבית בב"היא לא תשוב" וגם להחזיר את בני ישראל אלפי שנים אחרוהלמדבר (בעיקר באלבום הראשון - "כמו האלים", "שניים שניים" וכמובן "ציפור מדבר"); גם להמציא את הפופ הים תיכוני מחדש ולשזור אותו, באותו נאמבר, עם דאנס והאוס ורוסית ("ג'סיקה"), וגם לתבל אותו בגיטרות רוקיסטיות עם דיסטורשן.
אחרי שהרקידו וריגשו וניצחו על שירה גדולה בציבור, אחרי שהבעירו את קיסריה בארבעה נאמברים ענקיים, בלתי נשכחים, בארבעת הלהיטים הגדולים שלהם ("ציפור מדבר", "קטורנה מסאלה", "ג'סיקה ו"תותים") מצאו אתניקס זמן בהדרן לקרוץ לאייל גולן, שלטענתם פתח איתם חשבון. המחרוזת כלה את "בלעדייך", "צאי אל החלון", "יפה שלי" ו"בחוף של פורטוגל", כי הרי בסוף רק האהבה תנצח.
