ביקורת מופע: ערב המחווה לז'אן-ז'ק גולדברג

ז'אן-ז'ק גולדברג ז"ל קם אמש לתחייה. המתופף עם הגוף הגדול, הצחקן והסכסכן, שניגן בכמה מההרכבים הגדולים שקמו בארץ, נכח אמש בבארבי התל-אביבי לשלוש וחצי שעות לפחות. אם לא במלוא גופו, אז ברוחו, בנשמתו, בתוף הבס שנשא את שמו, שנקרע סמוך לתחילת הערב. ז'אן-ז'ק גולדברג חי אמש שוב על המסכים, בקליפים, בתמונות, בשירים, בסאונד האייטיזי-ניו ווייבי שעשה מני בז'רנו, וחשוב מכך - בלבבות של האנשים.

היתה זו חגיגה קצת עצובה והרבה שמחה, פגישת מחזור של פליטי ה"פינגווין" ו"עוד להיט", של דור המועדונים ההם שכבר שנים מנגן את אותו גל חדש שלא מתיישן אף פעם. יחד צללו כולם 20 ו-25 שנה אחורה לכמוסת זמן מנותקת משאר העולם, עם שמות קוד כמו "עובי פפר", "בתיה קלאסה" ו"אור כשדים", שמי שלא מכיר אותם כאילו לא קיים באותו רגע, כאילו קפץ למסיבה של אילן בן-שחר בקולוסיאום.

קם לתחייה. התופים של גולדברג | צילום : רועי ברקוביץ'

חזר לימי "הפליטים". בנאי | צילום : רועי ברקוביץ'

כמו "חיים שכאלה". קוטנר | צילום : רועי ברקוביץ'

ביצוע מרגש. אמדורסקי | צילום : רועי ברקוביץ'

רגע קסום. סיוון שביט | צילום : רועי ברקוביץ'

סודות מהבק-סטייג'. וקסמן — סודות מהבק-סטייג&aps. וקסמן | צילום : רועי ברקוביץ'

סגר את הפינה המזרחית. קיסר | צילום : רועי ברקוביץ'

דרוש איחוד דחוף. רונן בן-טל | צילום : רועי ברקוביץ'

התחיל ב"אור כשדים". דודי לוי | צילום : רועי ברקוביץ'

פנומן נדיר. פורטיס | צילום : רועי ברקוביץ'

הפוך. ענק. סחרוף | צילום : רועי ברקוביץ'

ויתרו על הג'אם בסוף. סמטנה — ויתרו על הג&apsאם בסוף. סמטנה | צילום : רועי ברקוביץ'

אחד הסממנים של תרבות אמיתית הוא היכולת שלה לכבד את העבר והמסורת שלה ולעשות מחוות לגיבוריה החיים והמתים. כמה מגיבורי-העל החיים של תרבות הרוק הישראלית היו אמש על הבמה בבארבי, שמות כמו ברי סחרוף, רמי פורטיס, אהוד בנאי, אסף אמדורסקי ויואב קוטנר, שבאו לכבד במחווה מיוחדת דווקא גיבור אלמוני יחסית. ז'אן-ז'ק גולדברג לא היה כמעט אף פעם האוס-הולד-ניים מחוץ לבועה התל-אביבית, אבל בתוך העיר, בשינקין שהמציא דני דותן מ"הקליק", במשפחה הקטנה-גדולה של הרוק המקומי הוא תמיד נחשב לאחד הדודים האהובים והמיטיבים, כזה שמביא חיוך לכל מקום, שמדביק את הרוקרים העגמומיים בקצת שמחת חיים. לא היו לו מעברי תופים מהדהדים, אבל היתה לו כריזמה של דובון בלגי ממזרי, לב ענק וחושים חדים לדעת אל מי להתחבר ועם מי לנגן.

רשימת המשתתפים אמש היתה ממצה, אך לא מושלמת. סי היימן ולהקה מקומית, למשל, חסרו, ובקלות יכלו לבוא על חשבון דמויות כמו אברהם טל, אורן אליעזרי (עם כל הכבוד ל"קסבה" וללהקתו החדשה) ואפילו יהודה קיסר, שסגר עבור הרוקרים את הפינה המזרחית. קיסר הוא גיטריסט מיתולוגי ישראלי אותנטי שלפני 15 שנה איש לא היה מעלה בדעתו להזמין אותו לערב שכזה, והפעם חפרו מתחת לאדמה איזו להקת אירועים נשכחת בה ניגן איתו גולדברג עוד לפני "הקליק", רק כדי להצדיק את השתתפותו של גיבור "ים של דמעות", הלהיט והסדרה התיעודית.

מי שחיפש אמש בבארבי מופע רוק מוקפד ונוצץ ודאי התאכזב. כי הקונספט היה שונה לגמרי, רך יותר, מחבק, פאמיליארי, פראנסאווי, עם הרבה נוכחות משפחתית. ערב "חיים שכאלה" עם יואב קוטנר בתפקיד עמוס אטינגר ואיגי וקסמן בתפקיד נערת הרוק הנצחית שמדברת במבטא "צורפתי" וחושפת קבל עם וקהל שהתחביב האהוב על ז'ן-ז'אק היה לסכסך בין חבריו הטובים ביותר. וואלה.

"מופיעים למען החיים"

ככזה, נעו שני השלישים הראשונים של הערב בין רגעים מביכים ממש, כמו למשל ההשתתפות של צ'ארלי גולדברג, האח של, לבין רגעים נדירים של התעלות. הפתיחה של "הקליק" עם "לא צריך שתדליקו לי נר" היתה מתבקשת, דרמטית ומצוינת. הקריאה של דני דותן: "אנחנו מופיעים למען החיים" נשארה בראש עד הסוף, שהגיע בסביבות רבע לשתיים. אהוד בנאי ולהקתו, עם מני בז'רנו על הסאונד, שחזרו אחד לאחד את הסאונד של "הפליטים". כך זכה הקהל לשמוע שירים כמו "עגל הזהב", "עיירה בדרום" מ"מאמי" ו"ממשיך לנסוע" הכי קרוב שאפשר למקור.

אסף אמדורסקי, מצויד רק בחשמלית של אלי אברמוב, ריגש עד אימה, עד דמעות, בביצוע ל"יש לך מקום", שנכתב במקור על אביו ז"ל. סיוון שביט, עם דידי ארז ואמיר צורף בגיטרות אקוסטיות, הקסימה עם "האופנוען", אחד ההמנונים היפים, הגדולים והנשכחים של ימי "אוספ נענע" העליזים. שיר שהלחן שלו, עם המילים והשירה של שביט, עדיין סוחף, עדיין מצמרר.

השיאים הגיעו, כמובן, בשליש השלישי. האיחוד של "אור כשדים", הלהקה אליה המשיכו גולדברג ועובד אפרת אחרי פירוק "הקליק", היה מדהים, קטע רטרו מטורף, עם קהל שמכיר את כל המילים בעל פה. עם דודי לוי בגיטרה, רונן בן-טל בשירה וניר מנצור שהצטרף כמתופף, הם ניגנו מעולה, כאילו לא עברו 18 שנה מאז ההופעה האחרונה וביצעו ארבעה שירים - "מת הבית", "בתוככי נפשי", "הנשמות הטובות ו"אחד מול אחד" (ממנו, כנראה, לקח ערן צור את הביטוי "בלילות של ירח מלא"). לא ברור למה הלהקה הזו התפרקה. מה שכן ברור זה שמדובר בהרכב פיצוצי שיכול, בכיף גדול, לתפור שתיים-שלוש הופעות איחוד ולמלא שוב את הבארבי.

שדות גולדברג לנצח

כשרמי פורטיס עולה לבמה עם גיל סמטנה, יובל שפריר ועידו אגמון, הקהל משתולל. "בלונדיניות על אוטוביאנקי", להיט פלייליסט עכשווי, הוא הוכחה לכך שמוזיקה טובה לא מתיישנת אף פעם. התיפוף של ז'אן-ז'ק גולדברג, שנלקח מימי "סיפורים מהקופסא", הושתל פנימה ותופר את הפקקים באיילון מדי יום ביומו. "השיר של ז'אן-ז'ק" שכולל את המילים "רוצה לבכות" בצרפתית חוזר ומעיד עד כמה פורטיס הוא פנומן נדיר, בעל אמת צרופה ורגישות בלי גיל, שאינו תלוי בדבר.

כשסחרוף מצטרף אליו הקהל כבר בטירוף. הפאבלו פיקאסו והסלבדור דאלי של הרוק הישראלי מבצעים יחד את "ניצוצות", שיר ששווה חיים שלמים, ואולי עוד כמה גלגולים. אחר כך מגיעים "הפוך" הענק, "על המשמרת" היחסית טרי והמאוד רלוונטי ו"אין קץ לילדות", שיר שהוא כמעט תמיד אורגזמה. צמד החברים הטובים, בני 54 ו-51, הם שוב צעירים לנצח, ילדים של החיים. בסיום, אחרי שלוש וחצי שעות של מוזיקה, החליטו מארגני הערב לוותר על הג'אם-סשן המתוכנן ולשחרר את הקהל הביתה, עייף אך מחויך.

בשונה מערבי הזיכרון המסורתיים לענבל פרלמוטר ז"ל, שלעיתים גובלים בסגידה, ערב המחווה לז'אן-ז'ק גולדברג ז"ל נראה ונשמע כמו האיש עצמו - חברי, סימפטי, מרגש, לא תמיד בפוקוס, אבל מלא במוזיקה מצוינת (בעיקר בסוף). ערב חד-פעמי שהזכיר שהרוק הישראלי יודע לעצור לפעמים ולהצדיע לאנשים הטובים שיצרו אותו במו ידיהם, גם אם מדובר בחייל אלמוני יחסית, שהלך לאיבוד בשדות גולדברג לנצח.

מצאתם טעות לשון?