בהופעה של "מטבוחה פרוג'קט" לא חייבים להתמקד במה שקורה על הבמה, למרות שמומלץ. כי מה שבאמת מעניין בהופעה הזו הוא מה שקורה בין האוזניים, בתוכן ומסביב להן. אתמול, במופע ההשקה לאלבום השני של ההרכב, "Original Style", היה שם הכל, ובתכלס, כל להקה ששווה משהו וזכתה להכרה והערכה הייתה שם.
השואו מגניב, המוזיקה יותר
היו שם רגעים ערביים שיכולים להעיף גם חתונות בבגדד; מוזיקה צוענית שגרמה לך לרצות לעזוב את הכל ולצאת לחיי נדודים ברחבי אירופה; ריפים של מטאל שהיו מדליקים גם לאוזי אוסבורן את התחת ואפילו רגעי פופ שעוררו תהיה, האם ליידי גאגא תיכף תפרוץ אל הבמה?
אבל זה בדיוק העניין. בהופעה של "מטבוחה פרוג'קט" השואו מגניב, אבל אין תחושה של מחויבות לעקוב אחרי כל תזוזה, צעד, אחיזת גיטרה או מחווה פיזית של הנגנים. זאת הופעה נהדרת למי שחובב הופעות, אבל זו בעיקר אחת המסיבות הכי קטלניות בסצנה, עבור מי שלהזיז את הגוף זה הקטע שלו.
כובש, מהפנט, מדליק, מחרמן
היו שם, למשל, רקדנית שנראית כאילו היא נמלטה הרגע ממועדון סאדו מתקדם שריחפה מעל פני הבמה ועבודת וידאו ארט מדליקה. אבל מה שנמצא בקדמת הבמה, כובש, מהפנט, מדליק, מחרמן וגורם לך לרצות להזיז כל שריר שקיים בגוף הוא לחלוטין המוזיקה.
זו העוצמה שכובשת כל חלק ולא מרפה במשך שעתיים, המגוון שנע בין צלילים שמקורם בכל רחבי העולם, הביט הממכר שמשתנה, עולה, יורד, מקפיץ, מרגיע ואז שוב מרקיד. מתחיל בצ'יל, שמתמזג לתוך היפ הופ, ממשיך בהאוס, עובר לטראנס, מרפרף בדרך על פני מדינות הבלקן, סקוטלנד ואירלנד, עושה סיבוב בחצי האי ערב, עצירה קצרה במעמקי יבשת אפריקה ומחזיר אותך חזרה לחלקים הטובים של ישראל, לשעטנז המקומי בשיאו.
כמו "פיק" אחד ארוך שלא נותן מנוח
הריגוש האמיתי הוא לנסות להבין מה עובר עיבוד על הסמפלרים והמחשבים של שלומי אברץ ומה זוכה לסאונד אורגינאלי שבוקע מהבוזוקי או הדיג' של אודי בן כנען. מה קורה כרגע בתוך החצוצרה של מתן גוב ארי (שנתן אתמול בראש!) ואיך טניה וינוקור מצליחה גם לנגן ככה על הכינור וגם לזוז על הבמה כמו חתולה על גג פח לוהט. איפה התיפוף של נדב דגון מתחיל והאפקט האלקטרוני שכובש כל נים בגוף נגמר.
הערב כולו הרגיש כמו "פיק" אחד ארוך שלא נותן מנוח ובטח שלא מאפשר עמידה קפואה במקום. ועם זאת, ההמתנה ל"קליימקס", לרגע השיא שבו המוזיקה תעודד איבוד שליטה באופן טוטאלי, הייתה מתישה. והקליימקס, הוא לא באמת הגיע. הרף הגבוה של המסיבה נמשך לכל האורך, אתגר, הלהיב וכאמור לא הותיר רגע של עמידה במקום. אבל נקודת השיא, זאת שתשגר את הקהל גבוה מעל לתקרת ה"רידינג 3" העמוס, הלכה לאיבוד איפשהו בתוך המסע המוזיקלי.
מי צריך קליימקס
כנראה שזו סתם קטנוניות וחלק מהמרדף המתיש אחרי ריגוש חדש פעם בעשר דקות. כי בסופו של דבר זו הייתה אחת המסיבות הטובות שהתקיימו לאחרונה בתל אביב, ובטוח אחד הסטים הכי מגוונים ויצירתיים שעלו על במות ישראל.
ואולי זה בכלל היה בכוונה וניסה להעביר מסר: ה"קליימקס" הזה הוא לא באמת הכרחי. כי כשהרף הממוצע נמצא כל כך גבוה, כשהגוף לא מפסיק לזוז והאוזן זוכה לעוד ועוד אתגרים, נשאר בפה טעם מתוק כזה. מקסימום טיפה חמצמץ בגלל האלכוהול, אולי אפילו טיפה חריף, בגלל המטבוחה, אבל עוד כמה שנים, כשהילדים ישמעו שאמא הייתה בהופעה של "מטבוחה", הם ידעו שזאת הייתה אחת ההופעות הכי כיפיות ב-2010. וזה יותר מרגש מכל נקודת שיא.
