פסטיבל יערות המנשה השישי, נפתח אמש בדיוק כפי שזכרתי אותו מהפעם האחרונה שביקרתי בו לפני שלוש שנים, רק שהפעם הוא היה הרבה יותר מאורגן, גדול והומה. ערב הפתיחה זימן לקהל שהגיע בזמן לבמה המרכזית, סיפתח משולש, שכלל את המופע "שרות חווה", עמית ארז עם "הסיקרט סי" והקולקטיב שאירחו את שלומי שבן.
הלילה הוא שירים יפים
שמונה זמרות מבצעות לשירי חווה אלברשטיין, הגיעו במיוחד עד ליערות כדי לשחזר את הצלחת המופע ההוא. נעם נבו פתחה עם "כל יום אני מאבדת", ואביגייל רוז המשיכה עם "אני מתה להיות אנטיפטית", בביצוע שהמחיש נהדר - בהפוך על הפוך - את כוונת המשוררת. יעל דקלבאום, קרני פוסטל ואפרת בן צור הוציאו את ה"חווה" שבתוכן, עם רצף רעיוני מוצלח שכלל את "שיר מגרש את החושך", "שיר ליל שבת" ו"הלילה הוא שירים".
אחריהן, הגיע הביצוע המצטיין של המופע באדיבות מיכל גבע, שהכניסה אנרגטיות גדולה (שפחות קיימת באלבום) ל"ציפורים בראש". לי טריפון, סולנית "איטליז" לשעבר, עלתה בביטחון גדול כדי לשיר את "שיר נולד" והתחרעה עליו עד הקצה, כמו שרק היא יודעת. לסיום, הצטרפה איה זהבי פייגלין ללהקתה "כל החתיכים אצלי", שניגנו לאורך כל המופע, ויחד קינחו בגרסה מעולה ל"לונדון", שהזכירה את מה ש"המכשפות" עשו בזמנו ל"קסם על ים כנרת". פרויקט "שרות חווה", שיצא כאלבום לפני כחודשיים, אמנם נולד בעקבות מופע מוצלח בשנת 2009, אבל דווקא בדרך חזרה לבמה אתמול, זה לא הגיע תמיד לכדי מיצוי אומנותי.
עמית ארז והיער הסודי
איחור קל, של רבע שעה בלבד, גרם בכל זאת אי נעימות לעמית ארז, שחש צורך להתנצל ופתח בהיסוס את ההופעה עם "Secret Cards" מאלבומו הקודם. הקהל לא הראה התלהבות יתירה עד שהגיע "Not about us", השיר הכי מצליח של ההרכב מהשנה האחרונה. צלילי רקע מבמת ארמגדון שהייתה קרובה מדי, קצת הפריעו אבל קטע אינסטרומנטלי בשיר "Falling trees" עורר (בשעה טובה) תגובות אוהדות והצ'אקרה נפתחה ללהקה.
"Whenever the sun comes", חשף את הרגישות והפיוטיות של ארז כמבצע וכותב ייחודי. אחרי הלהיט "Afterlife", ההרכב בחר לסיים עם שיר בעל שם ארוך, שכאן יזכה לקיצור "Last night". באמצע השיר פרצה פתאום מהבמה כריזמה מטורפת, שהזכירה את יכולותיו האדירות של ארז כגיטריסט, והסולו המדהים השאיר בהחלט טעם של עוד. יחד עם נגה ארז, יואב בריל, יעל שפירא ושחר חזיזה, ארז יצר אווירה אפלולית וסאונד מחוספס שהתאימו מאוד לתפאורה הטבעית בין עצי העד שקישטו את האירוע.
קולקציה של תותחים
בינלאומיים. זו המילה שהדהדה בראש לאורך המפגן האדיר של "הקולקטיב" אמש. הפעם שעברה שראיתי אותם הייתה לפני כמה שנים בהופעת יום סטודנט כלשהי, ואתמול פשוט נתקפתי בהלם חיובי ממה שהם הפכו להיות. אין להקה היום בארץ שבה כל אחד מחברי הלהקה הוא פרפורמר בפני עצמו, שמבצע לפחות שני תפקידים במהלך המופע, מה שהבהיר לי מדוע עמית סלונים השווה כאן ביניהם לבין "כוורת". אחרי "פורפליי בימתי ארוך", כמו שהגדיר זאת עידן רבינוביץ', רועי ריק הזמין את הקהל לריקוד ואלס לצלילי השיר "Turn to cry", ושיתף אותו בסיוטים שתוקפים אותו לגבי הופעות שמשתבשות. אבל במקרה של הקולקטיב, האפשרות לשיבוש כמעט ולא קיימת - הכל תמיד מדויק ומתואם להפליא.
אפשר היה להסתפק בהם, אבל בכל זאת שלומי שבן עלה בשלב כלשהו ופתח עם "תרגיל בהתעוררות" כשאת חווה אלברשטיין מחליפה בקולות נגה ארז, וזה אכן היה תרגיל מוצלח. "השיר הבא הוא בעברית, מכירים?" מכריז שבן, כעקיצה אולי על כך ששלושת רבעי מהאמנים המופיעים בפסטיבל שרים באנגלית. כאן הגיע רגע השיא של המופע, עם השיר "החיים שלי טובים" בגרסת גרוב-fאנק-רגאיי מדהימה, שדווקא מחמיאה מאוד לשבן. לבקשת המתופף נדב לוזיה, הרגאיי נמשך ב"אילת", מתוך האלבום החדש. שבן הודה על ההזדמנות לעבוד עם חברי הלהקה המוכשרים, ונתן גם את "לילה אחרון בלונדון" ו "A better man".
אחרי שירד הקולקטיבז נשארו להמשיך ולעשות שמות. שני שירים חדשים מהאלבום שצפוי לצאת ביולי הובילו להשתוללות רבתי וכבר היה קשה לעקוב אחר הנעשה על הבמה - מי מנגן על מה ואיך. להיטים שלהם כמו "Whisky eyes" ו- "simon says" קיבלו פרשנות טראנסית לכמה רגעים, ואפילו דאבסטפ עם סימפול מתוך נאום של נתניהו שנבחר בקפידה.
"הקולקטיב" נותנים הופעה בינלאומית, טובה יותר מהרכבים מסוימים שיגיעו הקיץ לארץ. אולי במקום להוציא כמה מאות שקלים על אמנים מחו"ל, נצלו דחוף את התקופה לפני ש"הקולקטיב" ייצאו לסיבוב ברחבי העולם וישאירו לנו אבק.