קורט קוביין היה תופעה שהגיעה בדיוק בזמן ובמקום הנכון. באף תקופה אחרת בהיסטוריה נירוונה לא היתה יכולה להצליח כמו שהצליחה בתקופה המבולבלת הזו של תחילת שנות ה-90'.
אחרי סוף האייטיז, אולי העשור הכי ביזארי בהיסטוריה של המוזיקה, פתאום הפציעה הנירוונה ובאה לשבור. הגל שהתחיל בהם הראה לעולם שגם ילדים פרועים שעושים רעש וצורחים יכולים למכור תקליטים, וקוביין וחבריו מצאו את עצמם משמשים כפה של דור שלם.
אני מודה, כשקוביין שבר גיטרות במועדונים אפלוליים בסיאטל אני הייתי עסוק מדי בללמוד לקרוא ולשחק מחבואים, צעיר מדי מכדי שהוא יעניין אותי. לנירוונה נחשפתי רק כמה שנים אחר כך, כשקורט הצדיק החזיר את נשמתו לבורא. לכן עד היום חלחל בי הרעב הגדול הזה לראות, או לפחות לשמוע, את נירוונה בהופעה.
"Bleach" הוא בוסר מתוק
בגלל זה התרגשתי כל כך, כששמעתי ששני אלבומים חדשים יוצאים ללהקה הגדולה הזו, 15 שנה אחרי מותו של קוביין. הראשון, הוצאה מחודשת ל-"Bleach" לרגל 20 שנה לרליס המקורי, כולל הוצאה מיוחדת להופעה חיה משנת 90'. לפריקים האמיתיים של הלהקה מצורף גם בונוס בדמות אלבום תמונות מהתקופה, כולל החוזה הראשון עליו חתמה הלהקה עם חברת התקליטים "Sub Pop". האלבום השני הוא ההופעה החיה של הלהקה מפסטיבל רדינג משנת 1992, שעד היום הוגדרה כ"מיתולוגית" והסתובבה בעיקר באלבומים לבנים.
ההופעה שצורפה ל-"Bleach" היתה, כמו האלבום עצמו - קצת בוסרית. אולי בגלל הגיל, אולי בגלל שדייב גרוהל עוד לא היה שם. אבל יש משהו מאוד מתוק בבוסריות הזו. משהו שמחייה תקופה, שמזכיר איך באמת נשמעה הלהקה הזו עוד כשהיתה להקת שוליים איזוטרית בסיאטל, רגע לפני שבעטה את הגראנג' למרכז הבמה.
לאלבום עצמו הרימאסטר עושה רק טוב. "Bleach" הוא פיסת היסטוריה, שיצא לאוויר העולם כשהוא חצי אפוי. העיבודים המחודשים עושים לקלאסיקה הזו את הכבוד המגיע לה.
הגיטרות רוצות לשבור את דרכן החוצה מהרמקולים
לגבי ההופעה ברידינג - נותר רק לשאול למה. למה היינו צריכים לחכות 17 שנה עד שההקלטה המופלאה הזו ראתה אור. כבר מההתחלה הגיטרות עושות קולות כאילו הן רוצות לשבור את דרכן החוצה מהרמקולים.
ככל שהתקדם האלבום, הקצב התגבר ושאגות הקהל התחזקו עם כל שיר. "Come as you are" ו-"Lithium", אחד אחרי השני, גרמו לקהל, אז צעירים בריטיים שיכורים והיום נושקים לגיל 40 - לצווח, כאילו סוזן בויל רודפת אחריהם בדרך לנשיקה הראשונה. הביצוע ל-"Lounge Act" היה לא פחות ממרגש. מדובר באחד השירים הכי אמוציונאליים של נירוונה, וגם קוביין החליט שם להוציא את כל הזעם מהקרביים.
בשנת 1992 נירוונה היתה כבר בשיאה. שנה אחרי "Nevermind" ושנה לפני "In Utero". קוביין כבר התחיל להסתבך עם עצמו, ובחלקים מסוימים מההופעה זה ניכר. אם זה הבלבול במילים ב-"Sliver" או התחושה שאת "Smells like teen spirit" כבר ממש נמאס לו לנגן.
ב"Smells like teen spirit" קוביין היה כבוי
זהו הדבר העצוב היחיד בפנינה הזו. דווקא את הלהיט הכי גדול, אחד השירים שהייתי הורג כדי לראות בהופעה, הוא ניגן בחיפזון ושר בצורה כה כבויה. חבל.
בסיום ההופעה קוביין ניסה לעשות א-לה ג'ימי הנדריקס וניגן בצורה קצת פחות מוצלחת את ההמנון האמריקני. ולמרות זאת, מדובר, עד כמה שזה נשמע קלישאתי, באלבום שהוא בגדר חובה לכל חובב גראנג' באשר הוא. הופעה שמעלה זיכרונות נעורים, מילים שמחיות תקופה שלמה, סאונד מלוכלך ומתריס שמעורר רגש מתפרץ, דיסטורשנים שמעלים דמעה נוסטלגית. האלבום הזה עשוי - ואף צריך - להיכנס לפנתיאון של ההופעות הגדולות שיצאו כאלבום.