מאז ההופעה של סיה יש בישראל דיון מתמשך על אופיו של הקהל הישראלי. המופע שנתן כאן ריקי מרטין יכול בהחלט להאיר את הדיון הזה באור חדש. להיטיו הגדולים הם בני 15. הקהל הישראלי לא באמת נחשף ללהיטים הלטיניים שלו בעשור האחרון. אין לו קול חד פעמי. וההופעה נמשכה בדיוק שעה וחצי. ובכל זאת קשה להאמין שמישהו מהאלפים שגדשו את אצטדיון מנורה מבטחים, יצא לא מסופק. זה מה שנקרא התאמה בין מופע לציפיות.
ובאמת, ריקי מרטין בא לעבוד, ובכל הכח. המופע שלו בנוי בסגנון לאס וגאס. יש לו להקה גדולה ומוצלחת של שמונה נגנים, וחבורה מאוד מרשימה של שמונה רקדנים. מאחר שהוא רוקד כמעט כל הערב יש לו גם זמר מלווה ששר איתו במקביל כמעט את כל השירים, וכשצריך עוד אויר יש גם פלייבק מאחורה. מילת המפתח היא "לטיני". זה אולי קצת מרדד את העסק, אבל המקצבים עושים בעצם את כל העבודה. ממש מרגעי הפתיחה.
פרט לסקציה אמצעית של בלדות, שחלק מהקהל ידע לשיר בעל פה, בספרדית, רוב המופע הוא באנרגיה של מסיבת ריקודים. הקצב והאנרגיה, מחפים על הכל. אפילו על העובדה שלהיטו הגדול "Livin' La Vida Loca" זכה לעיבוד לא טעים במיוחד, ולא היה בשום צורה אחד מרגעי השיא של המופע, לא העיבה כהוא זה. דווקא שירים כמו הסינגל "La Mordidita" שלא הצליח מאוד, ובכל זאת סגר את הערב, היו יעילים הרבה יותר. וכמובן "María" שהוא בעיני להיטו המוצלח ביותר.
המופע של מרטין בנוי כולו על מקצוענות. שום דבר מקורי מדי, או חדשני או נועז, אבל הכל במידה הנכונה ובטוב טעם. הבמה למשל, עשויה משתי קומות, שמאפשרות לו לשנות מיקום באופן תכוף. מסכי הוידאו האינטגרלים שעליהן מוקרנים רוב הזמן אימג'ים גרפיים, הם מסיביים, ממוקמים היטב, ונותנים תחושה של עושר. שמונת הרקדנים, ארבעה בנים וארבע בנות, אנרגטיים ועובדים חלק גדול מהזמן כאנסמבל סביב מרטין. גם הנגנים יוצאים מידי פעם לרקוד איתו.
הקהל היה ברובו הגדול נשים, הייתי מעריך עד שני שליש, שרובן באו בחבורות כדי להנות הנאה שיש בה גם אלמנט חרמני. דווקא הומואים לא היו חלק בולט מאוד, אולי גם בגלל העובדה שהקהל הצעיר (עד 25) לא באמת מכיר אותו. וכדי שכל אלה יהיו מבסוטים עוד יותר, חצי שעה לתוך המופע ב"It's Alright" הרקדנים גם הורידו חולצות, וחשפו גופות מסוקסים לתפארת. בואו נגיד, שהרקדניות, לא נאלצו לתת בהמשך קטע תגובה, וגם לא הייתה דרישה.
ריקי מרטין עצמו הוא באמת חיית במה. מה שקוראים באנגלית entertainer. הוא התחיל את הקריירה בגיל 12, בהרכב מאוחר של להקת הבנים המיתולוגית מנודו. הוא הפך לאמן חשוב בהיסטוריה האמריקאית, כאשר היה ללטיני הראשון שכבש את המצעדים הרגילים בספרדית, ולמעשה הפיל את מחסום השפה. הוא נחשב למי שפרץ את הדרך לאנשים כמו ג'ניפר לופז ושאקירה. בשנים האחרונות הוא הופיע גם בברודווי. בכל מקרה הוא אחד שיודע מה לעשות כשנדלקים האורות.
מעניין להשוות אותו לאנריקה איגלסיאס שהופיע באותו מקום לפני חצי שנה. לאחרון יש יותר להיטים, וקריירה יותר סמיכה עם שירים יותר מוצלחים. מרטין מחפה על זה בכך שהוא בא לעשות אהבה עם הקהל. אם איגלסיאס הוא מאהב בפוטנציה, מרטין הוא מאהב שבא לכבוש. המופע שלו הוא קצת כמו דייט על רכבת הרים, ולא נעצר לרגע. הקהל כמעט ולא ישב לאורך המופע, למרות שכאמור חלק נכבד מהשירים הם לא באמת בני בית אצלנו. וכן, הוא גם יודע לרקוד.
בעניני ההומואיות שלו ריקי מרטין לא הצטיין בעבר. שנים ארוכות הוא התנדנד, וזכור במיוחד הראיון עם ברברה וולטרס ב-1999 שאמרה לו "הנה יש לך הזדמנות לעצור את השמועות. אם אתה הומו תגיד שאתה הומו ואם אתה סטרייט תגיד שאתה סטרייט". מרטין לא התפתה ורק ב-2007 יצא מהארון. בדיעבד גם וולטרס הצטערה על הראיון ההוא שהיה אגרסיבי מאוד, ולא בסטנדרט שבו היא נהגה באמריקאים תקניים יותר כמו נניח רוזי אודונל. לזכותו של מרטין יאמר שמאז שיצא, הוא מאוד נוכח. הן כאבא לתאומים, והן כאחד שמגיב. כך היה אחרי הרצח השנה בפלורידה. לקראת סוף הערב, כשהוא הזכיר את כל המדינות (בעיקר לטיניות) שנציגים שלהם נפנפו לאורך הערב בדגלים, הוא לא שכח לציין גם את דגל הגאווה. אגב, באופן מפתיע דגל ישראל לא היה שם.
מרטין הוא כאמור מקצוען. לפעמים מקצוען מידי. הוא החליף בחלק הראשון לפחות חמש חולצות. בשלב מסוים הוא אפילו לבש חצאית עור גברית. אחר כך עבר ללבן, משם לבורדו בכמה וריאציות, ובסוף שוב לטריקו לבן עם מכנסי חיתול תואמים. אולי כדאי שמישהו יגיד לו שעם טריקו שחורה פשוטה ומכנסי בורדו רגילים שלבש בפרק השלישי, הוא נראה הכי טוב. חתיך בהרבה מאשר כשהוא לובש חולצת טריקו באורך שמלה, שהסוג שנהוג בעדות הסלג והכדורגלנים בישראל.
הוא כמובן דיבר על ישראל ותל אביב ואמר "סבבה" ו"תודה". אבל במקרה שלו יש לי תחושה שאיש לא היה צריך ללחוש לו באוזן. הוא מסביר כבר בהתחלת הערב שאם הקהל לא ישיר עד צרידות ולא ירקוד עד הזעה, הערב מבחינתו נכשל. ומאותו רגע לא מפסיק לפלרטט. לקראת הסוף הוא גם משחק עם הקהל, מחלק אותו לשניים, ועושה תחרות בין שני הצדדים מי יעשה יותר יפה תנועות השתוללות בזמן שיר.
בסוף, כשהוא שר "La Copa de la Vida", שיר אליפות העולם בכדורגל מ-98' וגם הוסיף קונפטי, הקהל היה באקסטזה. כאמור שם המשחק הוא התאמת ציפיות. לקהל שהגיע לראות את ריקי מרטין ממש לא הפריע שאין לו כבר די הרבה שנים להיט אמיתי. הוא ריקי מרטין. הם באו לראות אותו ולחלום שאולי הוא יבוא להם בחלום. וסיכוי טוב שהוא אכן יבוא.
