האלבום והמופע השניים של להקת "הפיל הכחול" ממקמים אותם בפוזיציה מיוחדת על מפת הרוק המקומי. בזמן שאחרים מחפשים ללכת קדימה ולהדביק פערים מהרוק העכשווי שקורה מעבר לים, ומערבבים אותו עם אלקטרוניקה וגרובים, "הפיל הכחול" דווקא הולכים אחורה, לשנות ה-90'. וגם שם הם מצליחים למצוא שביל משלהם. המוזיקה שלהם נמצאת עם רגל אחת במה שנהוג לכנות "רוק כבד", כלומר מאוזי ועד מטאליקה, למשל ב"אנשי הבוץ" ו"היופי שבגל", שפותחים את מופע ההשקה שלהם בבארבי ובשירים כמו "דוד כהן" ו"ספירות" - ארבעתם מהאלבום החדש "חמש".
בין רוק כבד לגראנג'
הרגל השנייה היא גראנג' מחוספס, רועש ומלא גיטרות, נוסח פרל ג'אם ומאדהאני, הכבדות של סיאטל, בשירים כמו "אני בסדר גמור" וכמובן "פסקול" ו"5-7-9" מהאלבום הראשון. יש ל"פיל הכחול" נטייה לדחוס לתוך קטע של שיר המון מידע, צלילים, רגשות, מחשבות ותובנות על החיים. הרוק שלהם לא מחפש לעוף, אלא חופר פנימה לתוך הנשמה שלהם ושל המעריצים. גם כשהם שרים את שירי הגלישה שלהם, הם קודחים, שכבה אחרי שכבה, שני סולנים, נוברים פנימה במסע לקרביים של עצמם, מתחת לסרעפת, אל בטן האדמה, בטן הבמה.
_c.jpg "הפיל הכחול (צילום: ספיר בן עמי)")
_c.jpg "הפיל הכחול (צילום: ספיר בן עמי)")
"הפיל" היתה ונשארה להקה של רוקרים שיודעים את העבודה. רז טובול על התופים וניר מעיין על הבס, ואיתם מורן אטיה בגיטרה מלווה הם רית'ם סקשן ראוי. לא מבריק, אבל יעיל מאוד. איתי סהר בחשמלית הוא גיטריסט מצוין שתענוג להאזין לו ולירון אטיה וגלעד לוי משלימים אחד את השני כצמד סולנים שיודע גם לקרוע את הגרון והאוזניים וגם להביע רגש. ביחד הם חבילת רוק שווה בהחלט.
"היהודים", אבל לא רק
אחרי ההופעה שמעתי השוואה ל"יהודים". זה נכון בחלקו. בחלק מהשירים עושה רושם ש"הפיל" רוצים להיות קצת "פטרוברים", וזה ניכר אמש, אבל נדמה כאילו "הפיל" מגוונים יותר, פתוחים יותר, מעזים יותר. למשל "פקיד החלומות" שלהם הוא חיבור של רוקנ'רול מעט כבד עם בלוז ופולק אמריקני, כלומר מעין גרסה מקומית ל"14 Days" של גאנז נ' רוזס. גם "בלוז בעזרת שד" ששר הגיטריסט מורן אטיה הוא בלוז רוקנ'רולי כיפי ומפתיע, שמוסיף לגיוון הסגנוני של ההופעה. "אור אחרון", ששר מורן אטיה, הוא הרהור שנכתב מול הים (לא שיר מספיק טוב, אגב), ו"הגורל" ששר בסיום לירון אטיה הוא בלדה דיכאונית מהמרתפים של אשקלון, ששוב גורמת לך להרהר בגורל של הלהקה הזו ושל חבריה, ואטיה גם נתן באמצע הערב קטע אלקטרוני אותו ניגן מהאייפד שעל ברכיו, מתוך החומרים עליהם הוא עובד בימים אלה.
_c.jpg "הפיל הכחול (צילום: ספיר בן עמי)")
_c.jpg "הפיל הכחול (צילום: ספיר בן עמי)")
בכלל, לירון אטיה היה ונשאר לא רק הדובר והמנהיג של "הפיל הכחול", אלא גם הרוח החיה שבלהקה, יש שיאמרו הנשמה שלה. ועם כל הגודל הפיזי של הסולן גלעד לוי (שבתחילת דרכם היה הבסיסט) והנוכחות שלו במרכז הבמה, עדיין לירון אטיה, מכסא הגלגלים שלו שבצד, מצליח לייצר יותר כריזמה. אטיה וסיפורו האישי עמדו, כזכור, במרכז הקמפיין של "הפיל הכחול" באלבום הראשון. שלוש הרגליים האחרות עליהם עמד הפרויקט היו ההצלחה המטורפת של הבלדה "יסמין" (שקיבלה בוסט גדול דווקא מ"האח הגדול"), הסיפור האשקלוני על רוקנ'רול תחת מטחי הטילים של ימי "עופרת יצוקה" וההשתתפות של בר רפאלי בקליפ ל"שיר על הים", שהיה ונשאר השיר הכי טוב של הלהקה הזו, גם אמש, עם ביצוע אדיר, עוצמתי ומרגש, רגע השיא של המופע ללא ספק.
הקהל האמיתי נשאר
האלבום השני הגיע, הסיפורים התקשורתיים שבנו את האלבום הראשון התיישנו, אבל הקהל האדוק נשאר איתם, והיום "הפיל הכחול" יודעים בדיוק מי מעריץ אמיתי ומי סתם תפס עליהם טרמפ. אולי מדובר בפחות אנשים ואולי כדי למלא חצי מהבארבי בהשקה חגיגית הם צריכים חיזוקים של אורחים, אבל זה עדיף על פני לחיות באשליות.
_g.jpg "הפיל הכחול (צילום: ספיר בן עמי)")
"בית הבובות" שרו איתם את "לא כאן", השיר הכי רוקיסטי באלבום האחרון שלהם, והפערים בין היכולת של שתי הלהקות ליצור ולהגיש רוק חשמלי מבוסס גיטרות ניכרו למרחוק. בביצוע המשותף ל"יסמין", השורה שכתבו "הפיל הכחול" בספר דברי הימים של המוזיקה הישראלית, אמיר אטיאס ניסה לשיר צרוד ויצא לו זאב נחמה. ירמי קפלן עשה איתם את "אני אשתנה" ו"מחפשת", ובגיל 50 שכב בשבילם על המעריצות בשורות הראשונות. בסיום הגיע גימיק בדמות מורדי, זמר לא ברור, שנתן חיקוי הזוי לג'ו קוקר ב"A Little Help From My Friends" וכמו המקור הזול התרכז בדיבור ובצרחות, רק לא בלשיר.
"הפיל הכחול" נכנסו עם האלבום החדש לנקודה בעייתית, בלי אף להיט אמיתי ברדיו, עם היחלשות התנופה של האלבום הראשון על סיפוריו התקשורתיים החזקים, ועם פחות קהל. אבל הירידה הזו היא טבעית, מובנת, אולי אפילו מתבקשת. העבודה הגדולה שלהם כדי לשרוד תהיה לכתוב ולהקליט את האלבום הבא ולמצוא סופית את המקום שלהם במוזיקה הישראלית. לפחות היום הם יודעים שהם יכולים, ושזה בידיים שלהם.
