יש לי היום יום הולדת. אני אף פעם לא שוכח את יום ההולדת שלי, כי הוא תמיד מגיע חמישה ימים לפני יום ההולדת של לאונרד כהן. ככה, מאז שנולדתי. אז השנה אנחנו חוגגים יחד, עם אלבום חדש. כלומר, לאונרד מוציא אלבום חדש - ואני חוגג. זה האלבום ה-13 של לאונרד כהן בקריירה שנמשכת כבר 47 שנה, והוא יוצא בישראל שלושה ימים לפני כל העולם, לבקשת ההפצה הישראלית - בתקווה שיהפוך להיות מתנה לגיטימית לחג. לא שזה משנה, האלבום דלף כצפוי לאינטרנט והמעריצים כבר יכולים לשמוע ולהתרשם מהיצירה החדשה של הכהן הגדול בעצמם.
בדיוק לפני שנה, כמתנת יום הולדת לעצמי, הטסתי את עצמי להופעה של לאונרד כהן באמסטרדם. זו הייתה ההופעה האחרונה של לאונרד כהן באירופה (נכון לכרגע - לתמיד) והייתה תחושה של היסטוריה באוויר. לפתע, בלי שהתארגנו מראש, כל הקהל התחיל לשיר ביחד "הפי בירת'דיי טו יו". לאונרד המרוגש הודה לקהל ואמר: "בשנה הבאה אני אהיה בן 80, ואוכל לחזור לעשן". כששומעים את האלבום החדש שיוצא לרגל הגעתו לגבורות, אפשר להרגיש כאילו לאונרד באמת חזר לעשן. זה לא רק הקול, שהצליח להפוך לאפילו יותר עמוק ויותר מחוספס - זו בעיקר התחושה המינימליסטית המעושנת של חלק מהשירים, שמזכירים ביקור במועדון לילה אפוף עשן ואלכוהול.
האלבום במלואו:
והשירים האלה, הם שירים שרק לאונרד כהן יכול לכתוב. שירים שרק לאונרד כהן יכול לשיר. ורק היום. תהליך הדגירה של לאונרד כהן על השירים שלו מוכר. את "הללויה" המפורסם הוא כתב ושכתב וכתב שוב ומחק וכתב מהתחלה במשך ארבע שנים, עד שהסכים להקליט אותו, וגם אז, הוא לא היה בטוח שהוא מושלם. וכך גם היום, כל שיר שהוא מסכים לחלוק איתנו עבר מסע ארוך עד שהוא מגיע לאוזן שלנו. ואנחנו כל כך ברי מזל כשזה קורה לבסוף.
קחו לדוגמה את השיר "A Street", הרביעי באלבום. לאונרד חשף אותו בפני מראיינת נורווגית כבר בשנת 2006. שלוש שנים מאוחר מכן, השיר שוכתב והטקסט שלו פורסם במלואו במגזין המפורסם "ניו יורקר". ועכשיו, חמש שנים אחרי הפרסום, השיר קיבל שכתוב מאסיבי נוסף ולחן בלוזי שמהדהד מאחורי המטאפורות המצמררות ("I see the ghost of culture, with numbers on his wrist") שנאמרות על ידי לאונרד כמעט בדקלום.
c.jpg "לאונרד כהן הופעה 13 (צילום: רועי ברקוביץ')")
זה אולי האלבום הכי שקט של לאונרד כהן. יש פה ושם חטיבת קצב, אבל להבדיל מההופעות העשירות שלו, האלבום מציג את כהן במלוא תפארתו הווקאלית לצד עיבודים מינימליסטיים. הקצב נע בין מוזיקת קאנטרי בהילוך איטי לבין מועדוני בלוז עתיקים. לצד האינסטרומנט האולטימטיבי שהוא הקול הנמוך-יותר-מים-המלח של כהן, השלווה מופרת לעתים בכוונה על ידי מקהלות של נשים (אף פעם לא יותר משתי נשים בו זמנית, למרות שהעושר של הקולות שלהן גורם להן להרגיש כמו מקהלה גדולה). כשהוא רוצה באמת לתת בראש - לאונרד גם זורק כינור חרישי לתוך העסק.
האלבום נפתח בוידוי ישיר. הקול של לאונרד נשמע זקן, אבל תקיף, כמו מנצח נחוש שמחלק הוראות לתזמורת שלו, רגע לפני שהוא פותח בסימפוניה הכי גדולה של חייו: "I’m slowing down the tune, I never liked it fast, You want to get there soon, I want to get there last, It’s not because I’m old, It’s not the life I led, I always liked it slow, That’s what my momma said". הפתיחה הזאת קובעת את הטון הלירי שיישמר לאורך האלבום. הנושאים החוזרים: זקנה, אהבה, ניסיון חיים ומוות. המילים האלה יחזרו שוב, לצד הקול הנשי של הזמרת שרלין קרמון, שתחזור עוד כמה פעמים במהלך האלבום כדי לעדן את המילים הנוקבות של לאונרד עם קולה המלאכי.
וכן, יש פה גם להיטים שיכולים לעבוד מעולה בהופעה חיה, כאלה שאפשר להתחיל לזמזם כבר בהאזנה ראשונה. למשל "Did I Ever Love You", הרצועה החמישית באלבום נפתחת בנגינת פסנתר קלה, כשמעליה הקול של לאונרד, צרוד מאי פעם, תוקף בקצב דקלום: " Did I ever love you, Did I ever need you, Did I ever fight you, Did I ever want you, Did I ever leave you, Was I ever able, Or are we still leaning across the old table".
38 שניות לתוך השיר, שמורכב רק מקול ופסנתר עדין, נכנס "הצבא" של לאונרד, עם הקול של דנה גלובר מוכפל כדי לייצר תחושה של מקהלה נשית שלמה, שחוזר על המילים של לאונרד במקצב של מוזיקת קאנטרי קלה. זו גם הפעם הראשונה באלבום שאנחנו זוכים לשמוע גיטרה לצד הכינורות וחטיבת הקצב, שתחזור שוב רק בשיר האחרון.
בשיר שכבר יצא רשמית ליוטיוב לפני חודש " Almost Like The Blues" מדבר לאונרד על הדברים שגורמים לו למות קצת - מחשבות רצחניות, מלחמות, ילדים נעדרים, עינויים, הרג וכל הביקורות הרעות שהוא מקבל. אז אין מה לדאוג, כנראה שלאונרד לא יקבל עוד ביקורות רעות עד סוף הקריירה שלו. בטח לא על האלבום הזה, שאמנם שומר על קו שקט וקליט פחות מקודמו "Old Ideas", וקשה לסמן בו איזה להיט גדול, אבל האזנה לו עדיין מבטיחה עונג צרוף.
האלבום מסתיים עם "You Got Me Singing" המרגש, שמסכם בצורה מצמררת מעט לא רק את האלבום, אלא את היצירה הקאנונית של לאונרד כהן כולה. אין מה לדאוג לסיום הקריירה המפוארת שלו, שכבר חשף בראיון שיש באמתחתו עוד חצי אלבום חדש מוקלט, ואפילו "איים" לצאת בעוד סיבוב הופעות, אבל חמישה ימים לפני יום הולדת שמונים זו לא תהיה הגזמה להזיל דמעה בשלב הסיכומים. בטח כשאפשר להבין ממילות השיר, שהוא פונה הפעם ישירות אלינו, המאזינים - "למרות שהעולם נגמר, גרמתם לי לשיר, ואני רוצה להמשיך, למרות שהכל נראה קודר, גרמתם לי לשיר את מזמור ה'הללויה'".