מעריציו האדוקים של פול סיימון יאמרו לכם בעיניים בורקות שיש 50 דרכים לאהוב אותו, ממש כפי שיש 50 דרכים לעזוב את אהובתך. יש באמת לא מעט דרכים ליהנות מהמופע של סיימון אמש באיצטדיון רמת גן, שהיה שילוב מיוחד בין קונצרט - שבו באים כדי להאזין למוזיקה עמוקה ואיכותית, לבין מופע איצטדיון - שבו באים להינות מלהיטים, להשתחרר, להתפרק, להשתולל.
אז נאמר זאת בקצרה: סיימון, מגדולי האמנים בעולם נתן אמש קונצרט פולק-רוק מיינסטרימי משובח. נקודה. מעבר לכך המופע של סיימון נועד לאולמות בינונים או אמפי-פארקים אינטימיים ולא לאיצטדיונים. בטח שלא לאיצטדיון רמת גן האיום, שבו רק העשירים שקנו כרטיסים לשורות הראשונות יכולים באמת ליהנות.
הצליח ליצור אינטימיות למרות התנאים הקשים
סיימון מצדו עשה את שלו, אבל המאבק מול גוף הבטון המפלצתי והמכוער הזה הוא בלתי אפשרי לכל אמן גדול שמגיע לכאן (פרט ללאונרד כהן שהצליח באווירת הקדושה שליוותה את הופעתו למחוק את הסביבה). הצבת הבמה לרוחבו של האיצטדיון אומנם עדיפה, אבל זוכה בבונוס מפואר של הלוגו האדום הזוהר של רשת שיווק ביתית מקנייון איילון, לוגו שמתעקש לבצבץ במרווח בין המסך לבמה בשביל להזכיר לנו איפה אנו נמצאים.
לצפייה: "The Sound Of Silence", וגם: "The Boxer"
הסאונד באיצטדיון הפתיע דווקא לטובה, ובאחד מערבי הקיץ הקשים ועמוסי הלחות הצליח סיימון בסופו של דבר להעביר לפרקים אינטימיות גם ביציעים המרוחקים. בכל מקרה, בבלומפילד זה היה נראה יותר טוב.
בשרשרת הזו של מופעי הפרידה מהקהל הישראלי מטעם היהודים הזקנים והחכמים שהגיעה לפה בשנים האחרונות סיימון נראה קצת חיוור בהשוואה לעוצמות, הכריזמה והקוליות של לאונרד כהן ובוב דילן. גם מהשוואה לאלטון ג'ון (זקן, אבל לא יהודי, ולא בטוח שנפרד) סיימון לא יוצא מנצח.
פול סיימון הוא האיש הפשוט והנחמד מבין הארבעה, קצת חנון (היו שכינו אותו אמש "חנן יובל של הרוק העולמי"), אבל אולי בגלל אותה "חנוניות" הוא הצליח לשמור על קולו בצורה כה נהדרת במשך 7 עשורים. עם שירים קטנים, עם שירים גדולים, עם להיטים שכולם מכירים, אבל מלבד "The Sound of Silence" האגדי אין לו, בטח בקריירת הסולו, שירים ברמות אליהם הגיעו שלושת האחרים.
חמוש בלהקה מצויינת של נגנים מוכשרים, אשר שולטים כל אחד במספר כלי נגינה בנה סיימון בסיבוב הזה רשימת שירים מכובדת, שמסכמת יפה את כל גווני הקריירה שלו מתחילת דרכו ועד היום. ועדיין הוא יכול להרשות לעצמו לשים בצד להיטי ענק מקריירת הסולו שלו כמו "Me and Julio Down By The Schollyard", "Graceland" ושירים גדולים של סיימון וגרפונקל כמו "Bridge Over Troubled Water" ו-"Mrs.Robinson".
מרגש לראות אמן בן 70 שמצליח לשמור על רעננות וחיות
ועדיין מרגש לראות אמן בן 70 שמצליח לשמור על רעננות וחיות ובעיקר על קולו ומסוגל לתת מופע ארוך ומושקע, עם נוכחות גדולה של שירי האלבום "גרייסלנד". מנגד, אין לסיימון הרבה שירים שיכולים לסחוף קהל איצטדיוני ופתיחת התופים המוכרת והאהובה של "Fifty ways To Leave Your Lover" סיפקה אמש רגע כמעט בודד שכזה.
ההדרן לעומת זאת היה גדוש ומפנק, עם פתיחה מוחצת של "The Sound of Silence", כנראה השיר הגדול ביותר שכתב ואחד המרגשים בכלל בעולם, במיוחד כשהוא מבצע אותו לבד עם הגיטרה. אחריו באו להיטים כמו "Still Crazy After All These Years" ו-"You Can Call Me Al", שהיה מופת של נגינה. גם זכינו לגרסה מרגשת ל- "Here Comes The Sun" לזכרו של חברו ג'ורג' האריסון והסוף הכל כך חזק של "The Boxer".
ובסיום הגיע רגע יפה נוסף - כשגם בתפילה שלו לשלום אצלנו הוא שומר על פוליטיקלי קורקט, לא רוצה לעצבן או להסתבך עם אף אחד ומאזן אותה בערבית. סאלאם גם עליך פול.
