זה היה אמור להיות אירוע חגיגי. רם אוריון, אושיית אינדי חשובה, מציין עשור של שיתופי פעולה רבים ומגוונים. הלוקיישן היה נדמה כמתאים למעמד – מצד אחד פסטיבל אינדי כמו "הלם כרך" שנותן כבוד לצדדים הפחות מוארים של תעשיית המוזיקה המקומית, ומהצד השני – מועדון "צוותא", שרק הכניסה בשעריו כבר מקנה תחושת-מה של חגיגיות.
ובכל זאת, ההופעה של רם אוריון ב"הלם כרך" לא תמיד עבדה. אולי זה בגלל שהאולם המכובד היה דליל מדי בקהל, ולכן לא התאפשרה אווירה אמיתית של חגיגה במקום. ואולי בגלל חומרים ברמה לא אחידה שנוגנו במהלך הערב הארוך הזה, שנמשך יותר משעתיים.
האנרגיות של הרוק המשולהב מתנפצות על האווירה הקרירה
זה דווקא התחיל יופי. אוריון עולה לבמה בטריו הקבוע שלו, יחד עם ספי אפרתי (בס) וחגי שלזינגר (תופים). הוא מתחיל במבחר משיריו, רובם ככולם רוק גיטרות רזה, אך שרירי ויעיל. הרפרטואר, בחלק הזה ובשאר הערב בנוי מכל מה שצפונה מ"נושאי המגבעת". מלהקת "בתרי זוזי" ועד ה-EP ואלבום הסולו שהוציא אוריון בשנים האחרונות. בדרך כלל זה נשמע טוב, אך לפעמים האנרגיות של הרוק המשולהב מתנפצות על האווירה הקרירה מדי של המקום, כמו למשל בשיר "כאן". באותם רגעים עוברת ההרגשה שמופע כזה היה צריך לעלות במועדון רוק מעושן, ולא באולם מלא בכיסאות.
פרק האירוחים נפתח עם להקת "דפנה והעוגיות", שאוריון הפיק את אלבום הבכורה שלה. יחד הם מבצעים את "היחידה" של "בתרי זוזי", בביצוע שהוא לא הרבה יותר או הרבה פחות מחביב. אחרי זה מצטרף אסף גברון, השותף של אוריון לפרויקט "הפה והטלפיים", לביצוע מינימליסטי של "חרוסלמה". כשגם אהד פישוף עולה לבמה, כבר יש לנו פה את כל "הפה". החבורה מבצעת את "חדווה", מהאלבום הראשון של "הפה והטלפיים", ואת "עם אקדח ביד" מהשני. אבל נדמה שמשהו מהממזריות הטבועה בהרכב ובשיריו קצת חסרה פה ולא מצליחה לעבור את הבמה.
ליין-אפ אורחים גדול ומגוון, לעיתים מתאים וקולע
גם כשרוגל אלפר עולה הוא לא תמיד מצליח לשחזר עם אוריון עם הטאץ' הייחודי של הרכבם המשותף "נוודי האוכף". הביצוע שלו ל"שיר סיום" של "הפה והטלפיים" מבהיר שזמר הוא לא. למזלו, השיר טוב מספיק כדי לא להירשם כנפילה של ממש. כשאלפר ואוריון חוזרים למחוזות שירי הדאחקה הרגילים של הנוודים - "קרע את הקאסבה", למשל - זה כבר נשמע יותר מתאים וקולע.
"מתאים וקולע" היא הסוגיה העיקרית איתה צריכה להתמודד הופעה כזאת, עם ליין-אפ אורחים גדול ומגוון. פעמים רבות נראה שהחיבור בין אורח אחד לקודמו לא זורם בטבעיות מספקת ושלא נוצר הדבק שבאמת יחזיק ביחד את כל הערב הזה. רועי צ'יקי ארד עולה לשיר אחד ונעלם עוד לפני שהקהל הספיק לעכל את הדמות המוזרה שקיפצצה על הבמה ושרה משהו נוסח "אנחנו המוסך המורשה".
דיה רז, מוזיקאית צעירה שעובדת לאחרונה עם אוריון, היא החוליה החלשה ביותר בערב. לצד שיר בנאלי משלה, שלא מתחבר לאווירת האינדי שמסביב, היא לא מצליחה להתמודד כראוי עם "מראה אחורית", אחד משיריו הטובים ביותר של אוריון, ומראה שיש לה עוד מה ללמוד כשמדובר בלשיר. האירוח של שילה פרבר אולי נשמע טוב, אבל כמעט ולא נותן ערך מוסף לשיריה.
אבל לצד הנפילות יש גם יציאות טובות. ביצוע משותף של אוריון ופרבר ל"סודו של היקום" מוקדש לענבל פרלמוטר ז"ל ומעביר רטט קטן של רגש. גם שיר בשם "לבנון" המבוצע עם רוגל אלפר מצליח להזיז משהו בפנים. הביצוע של "קר" עם דפנה קינן מ"העוגיות" מדויק, ושיר סולו שמבצע ספי אפרתי הוא חינני וחמוד מאוד.
בסיום הקהל מוחא כפיים בעמידה
לקראת סוף ההופעה חוזר אוריון לסט-אפ של הטריו. הביצועים חוזרים להיות מהודקים, ושוב ניכר שמדובר במבנה האידיאלי עבורו. בביקורתו על מופע המחווה ל"סימנים של חולשה" כתב כאן אסף נבו שאוריון הוא "לא זמר טוב מספיק". זה נכון שיכולותיו הווקאליות מוגבלות, אבל יש לו את הדבר הזה שחשוב לפעמים יותר מקול פעמונים (תשאלו את ברי סחרוף, אביב גפן ועמיר לב): קול אישי וגוון משלו.
בזכות אלו, ובזכות כנות וישירות כובשות, הוא מצליח לרגש ב"אהובתי בת החלוף", למילותיה של דורית רביניאן, לסחוף ב"קרוע", לשכנע ב"גיבור גיטרה" ולחשמל ב"רינגטון" האינסטרומנטלי. אותו גוון אישי, לצד נגינת גיטרה משובחת, מאפשרים לאוריון לצלוח גם בערב הזה את מכשולי ביישנותו ומופנמותו, הנוטים להיתרגם אצלו לחוסר כאריזמה.
לכן, גם אחרי ערב שהיה אולי ארוך מדי ולאחר ביצועים מסוימים שלא הצליחו לקלוע, כשרם אוריון יורד מהבמה רובו של הקהל ב"צוותא" עומד על הרגליים ומוחא לו כפיים. כי בכל זאת, הבן-אדם עשה משהו חשוב במוזיקה הישראלית בעשר השנים האחרונות.
רם אוריון ואורחים בהופעה, פסטיבל "הלם כרך". צוותא, תל-אביב, 3.10.09