כבר יצא לי לשמוע הרכבי סופר-גרופ, במוזיקת הרוק הבינלאומית: Velvet Revolver עם חברי Guns n' roses, ועם סקוט ויילנד, הסולן של Stone Temple Pilots, או חברי Rage against the machine עם כריס קורנל ב-Audioslave. הציפיות היו בשמיים, הרעש התקשורתי הגיע לעננים והתוצאות לפעמים קצת פחות.
כבר כמה חודשים אני סקרן לקראת אלבום הבכורה של "Monsters of folk", ששומר דווקא על שקט מסחרי ועליו שמעתי במקרה. למרות שהתרגשתי לקראתו פחות מאשר לקראת ההרכבים שהוזכרו למעלה, הוא נשמע לי כל כך מרענן ומיוחד, שמיד התאהבתי. מדובר על ארבעה ענקי אינדי: ג'ים ג'יימס סולן My Morning Jacket (שמכנה את עצמו כאן yim yams) , קונור אוברסט (Bright eyes), מת'יו סטפן וורד (m.ward) ומייק מוגיס, שהיה חלק מהלהקה שלוותה את אוברסט בתור Bright eyes ומלהקת Cursive.
הרמוניה קולית יפה בין שלושה סולנים
השיר הפותח את האלבום, "Dear god", כבר מביא לידי ביטוי את ההרמוניה היפה בין שלושת הסולנים - ג'יימס, אוברסט וורד: בכל בית שר אחד הסולנים על עצמו ועל האמונה שלו כשהפניה היא פנייה ישירה אל אלוהים. בפזמון כולם שואלים את אותה השאלה בהרמוניה מצמררת של שלושתם – "מדוע אנחנו סובלים?". לא הספקתי לשקוע בתוגה קיומית, והעידוד הגיע מיד עם השיר"Say Please" , שיצא כסינגל ראשון, ומיד משנה סגנון לקאנטרי-רוק משמח לבב.
בכלל, האלבום הרב-סגנוני והמיוחד הזה ששם דגש על הרמוניות משותפות, נע בין פולק לרוק, לבין קאנטרי (בהשפעת הקאנטרי השמח של (M.Ward לבין מעין מוזיקת סול לבנה. כך, למשל, " Whole Lotta Losin'" מזכיר את סגנון הסטונר-רוק (רוק סטלנים) של קווינס אוף דה סטון אייג'. לעומתו "Man Named truth" מזכיר את הגרייטפול דד. פה ושם אפשר גם לזהות נגיעות ביטלסיות.
הכוכב האמיתי הוא ג'ים ג'יימס
הסגנונות האישים של הסולנים, אשר מאחוריהם קריירות נפרדות לא קצרות, באים לידי ביטוי בשירי הפולק המלנכוליים לקראת סוף האלבום כמו ב"Slow down jo" או "Magic marker". בשבילי הכוכב האמיתי באלבום הוא ג'יימס, סולן המורנינג ג'קט.
יש שישוו אותם לפרויקט של חבורת ענקים אחרים: דילן, האריסון, פטי, ליין ואורביסון עם ה-Traveling Wilburys, אבל האלבום ככלל הוא מפתיע, מעניין ומרגש, אחד מאותם אלבומים שלא מפסיקים להתנגן גם במערכת וגם בראש.
Monsters of folk בקאבר לבוב דילן בהופעה: "Girl from the North Country"