אין ספק, שג'ניפר לופז יודעת תזמון מהו ורוכבת על גל האהדה והאהבה שהיא מקבלת מאמריקה לאחר שהצטרפה במקום פאולה עבדול לצוות השופטים של "אמריקן איידול". עם הצטרפותה ולאורך העונה המוצלחת חזרה לופז להיות america's sweetheart, כשגם תואר "האישה היפה בעולם" לא מזיק ליחסי הציבור. הצעד המתבקש היה לנצל את רגעי האהבה ולהוציא אלבום חדש, ארבע שנים אחרי אלבומה הקודם. הנה, גם סטיבן טיילור שחרר סינגל חדש ובזמנו גם פאולה אבדול וקארה דיוגוורדי ידעו לנצל את אחת הפלטפורמות הכי מצליחות באמריקה כיום.
משנה מקום משנה מזל
"LOVE?", אלבומה השביעי במספר, החל ברגל שמאל. כישלון הסינגל עם השם המוזר "Louboutins", אותו חשפה כבר בנובמבר 2009 בטקס פרסי המוזיקה של אמריקה, הוביל בסופו של דבר לעזיבת הבית החם בחברת התקליטים "Epic" מתאגיד "סוני".
אבל ג'יי לו מצאה בית חדש ב"Island Records" והתוצאה היא אלבום דאנס מצוין, שיצא לדרך שנה ושלושה חודשים אחר כך בסינגל המצליח "On The Floor", שסימפל את "למבדה" העתיק ובו שיתפה פעולה עם הראפר פיטבול. גם בשאר 11 השירים באלבום הזה ההפקה מתוקתקת ועיבודי הדאנס יגרמו לכל מועדון נחשב יחרוש עליהם. הבעיה נעוצה בחיבור של כל 12 השירים לאלבום אחד תחת השם "ג'ניפר לופז", כי אין קשר בין המוזיקה לבין האישה היפה בעולם.
כמעט כל שיר באלבום מתאים יותר לזמרת אחרת
כמעט כל שיר באלבום היה צריך להיות של מישהו אחר. אם זה "What Is Love?", שנגנב צליל אחרי צליל מהשיר "All good things (come to an end" של נלי פורטדו ועבר עיבוד דאנסי, "Run The world" עם The Dreeam וריק רוס (לא, לא אותו שיר כמו זה שהוציאה ביונסה), שנשמע כאילו ריהאנה הייתה צריכה לבצע אותו, "Papi", שהיה צריך לייצג את טורקיה באירוויזיון האחרון, "Until It Beats No More", שביונסה הייתה עושה אותו יותר טוב, "One love" שנשמע כמו חידוש לג'ורדון ספארקס, Invading my mind", שנכתב על ידי ליידי גאגא והיה צריך להישאר אצלה והשיר "Villain" שהיה בכלל צריך ללכת לבריטני ספירס. וכל זה אחרי האזנה אחת. אחרי האזנה שנייה ושלישית אפילו אפשר למצוא כאן את הבלאק אייד פיז ואת שאקירה ("Good Hit").
זמרת, ויתרה מזאת - כוכבת בסדר הגודל של ג'יי לו, צריכה שאת השירים שלה, רק היא תדע לבצע כמו שצריך וכל מי שינסה לבצע אותם תמיד ישמע, מוצלח ככל שיהיה, כגרסת כיסוי ותו לא. בעולם בו אתה חייב משהו ייחודי כדי לבלוט ולהצליח, ג'ניפר לופז לא מצליחה ליישם את מה שהיא בעצמה מנסה להסביר למתמודדים הנרגשים באמריקן איידול - לייצר רגע. אותו רגע שהופך את השיר והאמן לייחודי ולגדול, חסר, ובענק, באלבומה.
חוזרת עשור אחורה, לימי האלבום הראשון
אך לא הכל אבוד. On The Floor" הוא כאמור להיט ענק, "גם "I'm Into You" עם ליל' וויין עושה את העבודה והשיר שחותם את האלבום "Hypnotic", הם להיטים מדויקים ומצויינים, שמזכירים לנו מי זו ג'ניפר לופז ומוכיחים שהיא לא רק יודעת לתת ביקורת לאחרים אלא גם לספק את הסחורה כמו שצריך.
אך גם השירים המעטים שאכן נשמעים "כמוה" הם מועטים ומחזירים אותה לימי "Waiting For Tonight" מהאלבום הראשון "On the 6" בתחילת המילניום, יותר מעשור אחורה. נראה כאילו מישהו החליט להפיק לג'יי לו אלבום במהירות כדי לרכוב על גל ההצלחה של "איידול" ושכח שאלבום, גם אם הוא פופ, צריך להיות ייחודי ולהתאים למי שמבצע אותו, ולא סתם חיבור של כמה רצועות. בריטני עשתה זאת עם "Femme Fatal"", ליידי גאגא יודעת מה היא בדיוק וביונסה מטפחת בשקט ובביטחון את הפמניזם החדש על עקבים. איפשהו שם, חסרת כיוון, נמצאת לה ג'ני מהבלוק.