המופע החדש של ריטה "השמחות שלי", שהושק אמש בהאנגר 11, הוא נקודת ציון חשובה בקריירה של הדיווה הלאומית. אחרי השיא אליו הגיע לפני שנתיים וחצי עם "כנסיית השכל", טיפסה אמש ריטה לפסגה נוספת. זהו השלב שבו מעמדה בקונצנזוס כבר חזר להיות מקובע, ולכן התאפשר לה לחפש ולגלות את עצמה מחדש. הפרויקט הפרסי הוא עבור ריטה פריחה מחודשת, מבוגרת יותר, אך לא מאוחרת. היא זוהרת בו מאושר, היא נפתחה, חייכנית, טעונה באנרגיות מחודשות שבעבר נדמה כי מעט אבדו לה, ושוב מצליחה לכבוש את המוזיקה והקהל.
מופע מיינסטרים שמבוסס על שפה של מדינת אויב עוינת
רק בישראל יכול המופע המוביל במיינסטרים המוזיקלי להיות מבוסס על שירים שבאו מארץ כל כך עוינת, בשפה של מדינה שמבקשת להשמיד את אותה התרבות אליה משתייך המופע הזה. אבל זו עובדה. וכשריטה שרה את הלהיטים (כן, להיטים) החדשים שלה בשפת אמה, גם מבלי להבין כמעט אף מילה אתה נסחף ומתרגש, צוהל ונרעד. כי אין משהו שהוא יותר אותנטי ואמיתי מזה
לפני שריטה עולה לבמה נשמע קולה של האם שרונה, מפלח את החלל העצום של ההאנגר, במילים בנות אלפי שנים שמספרות על אהבות, שמחות ומנהגי המסורת של קהילה עתיקה ואצילית. עוד רגע תעלה הבת שלה לבמה, לערב-רב של פופ, רוק ומוזיקת עולם מכל קצווי הגלובוס, ויחד עם הרגע הנדיר של שירת האם - זהו קיבוץ הגלויות הישראלי במיטבו.
את ריטה מקיף בערב הזה הרכב חלומות ממש. אביב ברק בתופים, ירון גורן בבס, עופר קורן בגיטרה חשמלית ואלדד ציטרין בקלידים הם רביעייה שווה ביותר. וכשאליהם מצטרפים גליה חי בויולה, יוני דרור בכלי נשיפה, אריאל אלאייב באקורדיון, צביקה אלאייב בכלי הקשה וקלרינט, והיהלום שבכתר - מארק אליהו בסאז, התוצאה היא תזמורת מצויינת בת תשעה נגנים שמעניקה את פס-הקול הנכון לכור ההיתוך המקומי.
העושר המוזיקלי הגדול ביותר אותו חוותה ריטה עד כה
הם מנגנים את הפתיחה וריטה עולה לבמה עם "שאנה". היא נראית מדהים בשמלה שמחברת חלק עליון שחור וחצאית סגולה, האנרגיות שלה מיד גבוהות, החיוך שלה צחור מאי פעם, וכן, הכריזמה שלה עדיין ממוטטת. הנאמבר קצבי, והשירה שלה נוגעת, במיוחד בשיר הבא, "גולה סאנגם", בו היא נשמעת יותר כמו ריטה של פעם, כלומר רגשנית. השיר השלישי הוא "ציפור זרה", עם עיבוד מחודש וליווי מקסים של כלי הנשיפה והויולה, ואחריהם בונגו, דרבוקה וחליל שמנגנים יחד. השיר הזה, ולהיטים קלאסיים של ריטה שבאים בהמשך המופע, זכו לעיבודים חדשים בניצוחם של עמי רייס ורן אלמליח מ"כנסיית השכל". התוצאה היא עושר מוזיקלי, אולי הגדול ביותר אותו חוותה ריטה עד כה. התנועה הסגנונית שלה כאן חזקה מתמיד, הפסיפס המוזיקלי שלה צבעוני מאי פעם.
"מחכה", הבלדה הגדולה, זוכה דווקא לפתיחה חזקה של גיטרה חשמלית וויולה. העיבוד קצבי ורוגש מהמקור ועדיין נעים. מבחינת התקדמות המופע זה השיר שמחבר את הקהל רגשית, קהל מבוגר, שרובו בא לשמוע את הזמרת שהוא מכיר ואוהב שרה בעברית, ועכשיו זז מולה בכיסאות מצד לצד ושר איתה יחד. ריטה מתקדמת לקדמת הבמה, מחייכת חיוך מסנוור, מנסה לקלוט את האווירה, ומאפשרת לקהל לשיר במקומה. השירה נשמעת בכל ההאנגר, בעיקר קולות של נשים, שרות איתה את ההמנון. רגע יפה.
מחטטת לעצמה בפצעים הכואבים
את "דר אין דוניה" פותח הקלרינט, ואחריו ריטה שרה בשקט, בפרסית. אתה לא מבין מילה אבל הקול הזה שלה, שאתה סופג ממנו בעיקר את הצליל, היה ונשאר הקול הכי יפה והכי ישראלי במוזיקה המקומית, ובהמשך השיר הסקסופון לוקח אותך ישר לברצלונה. פרק הבלדות במופע ממשיך עם "שרה ברחובות" ו"עד שתעזוב", שני שירים שהפכו טעונים במיוחד לאחר הפרידה של ריטה מרמי. הטקסטים שלהם פשוט זועקים וריטה נרגשת במיוחד כשהיא מחטטת לעצמה בפצעים הכואבים ושרה משפטים כמו "והלכתי ממך... תישאר כמו כתובת מלח על ידיי"; "הלוואי יהיה בי כוח עוד מעט, לא להישבר כאן למולך, הלוואי אהיה חזקה, עד שתעזוב, זאת תהיה נקמתי היחידה". מארק אליהו נותן סולו נהדר בסאז, ריטה מתרגשת באמת והקהל איתה מחסיר פעימה.
ואז מגיעה התפילה הגדולה, "הכניסיני תחת כנפך". יוני דרור תוקע בשופר, וריטה מתפללת את ביאליק בא-קפלה (ובהמשך עם פסנתר חלש ברקע), היא מלאת רגש, וזה מצמרר, אמנות עילאית, ביצוע שצריך להקליט ולשמור במקלט אטומי, כדי שיישאר לנצח אחרי הפצצה האיראנית. היא מגיעה לשיא ואז הויולה של גליה חי נותנת לנאמבר חיים חדשים, ההרכב נכנס וזה לפתע בלוז עברי עתיק, כואב ויפהפה, וכשריטה שרה אתה מרגיש איך הדם שלה זורם לך בתוך הגוף. התפילה נמשכת עם מקהלה של ההרכב ואז אריאל אלאייב שר. הקהל מתלהב, התזמורת מלווה, וריטה חותמת בעצמה את הנאמבר המושקע, החגיגי והיפה ביותר של המופע.
חתולה פרסית סקסית, שמשפריצה עסיס לכל עבר
ריטה לוקחת הפוגה קלה עם סיפור על אמא שלה שמוסר ההשכל שלו הוא לחפש את הטוב שבעולם. מכאן מתחילה המסיבה. את "הנסיכה והרוח" היא חוגגת בקדמת הבמה עם דרור, אלאייב וחי, רוקדת עם צביקה אלאייב, רוקעת ברגלה, מתחילה להרים את האנרגיות לכיוון התקרה כפי שהבטיחה קודם לכן. השיר הבא הוא "יונה לבנה" בפרסית, נאמבר שבו נחשפת העוצמה המוזיקלית והאיכותית של ההרכב בכל עוזה. ריטה מנצחת על החפלה המשויפת הזו ומפלס הכיף בעליה.
_c.jpg "ריטה האנגר (צילום: אריאל בשור)")
ב"חיה לי מיום ליום" האקורדיון מנגן את התמה המוזיקלית, הקצב גבוה יחסית, קדמת הבמה מתמלאת במעריצים רוקדים, שנלהבים מהקלאסיקה הזו, אשר חוזרת לקלילות של המקור (על חשבון הדרמטיות של הגרסה מאלבום האוסף "תחנות בזמן"). ואז פורץ מתוך השיר סולו נהדר של מארק אליהו וריטה עושה אהבה עם הקהל, חתולה פרסית סקסית, שמשפריצה עסיס לכל עבר, בהנאה מושלמת. גם ב"שביל הבריחה" ריטה קרובה לקה, פורחת, מפזרת חן לכל עבר ועומר של פרחים מתוקים. הביצוע עצמו לא מספיק חזק וסוחף לטעמי. האקורדיון שוב מחזיק את משפט המפתח בשיר, הברייק יפה והחזרה למעלה מרגשת, אבל כל החלק הראשון של השיר לא מספיק חזק.
בא לך לרקוד איתה כאילו היית שלמה ארצי
שרשרת הלהיטים נמשכת עם "מחול מטורף", שמתחיל עם ליווי יפה ויושב על קצב כמו-ג'אנגלי. הוא נשבר באמצע וריטה שרה פזמון בלי קצב. השירה שלה מופתית, אין, אתה לא יכול להתנגד לה, היא שוברת לך כאן את הלב לחתיכות, ובא לך לרקוד איתה את המחול המטורף הזה כאילו היית מינימום שלמה ארצי באורקסטרה בקיסריה. לפתע אביב ברק תופס קצב מטורף על הטמטמים, שלא היה מבייש את המתופף של "ת'ראפי", וגליה חי משמידה את מיתרי הויולה שלה, מוציאה החוצה ים של דמעות ולקינוח סולו סקסופון שסוגר את הנאמבר המרשים השני של הערב.
_c.jpg "ריטה האנגר (צילום: אריאל בשור)")
שני השירים הבאים הם "עטוף ברחמים" ו"בוא", שהופכים את ההאנגר לכמעט דיסקוטק. אלה שירים שמסמלים תופעה בקריירה של ריטה ומשתייכים לקבוצת להיטי-על שלה, שלמרות שהם אישיים מאוד, ריטה (כמו שלמה ארצי במקביל אליה) הצליחה להפוך אותם לחלק מהדי.אן.איי התרבותי הישראלי, לחלק מפס-הקול הלאומי הכללי. אתה שומע אותה שרה אותם בלי להתאמץ, דיווה על אוטומט, ואתה מרגיש חלק מהקונצנזוס, רק משום שזו היא שרה ושמדובר בשיר שכולם אוהבים, כלומר - מיינסטרים בשיא כוחו. ב"עטוף ברחמים" הויולה מעיפה את המשפט המפורסם, הליווי גדול מהחיים ואז מגיע ברייק שבו כל הקהל שר "אל תמהר לצאת אל רגע האמת". במעבר ל"בוא" ריטה יורה: "לא מאמינה שאתם עוד על הטוסיקים". היא נהנית מכל רגע, מביטה על הקהל, פורשת ידיים וצועקת "איזה כיף!" ולמרות שמדובר ברוק אצטדיונים לעוס, התחושה היא שמי שרוצה להרגיש ישראלי חייב לעצמו את המופע הזה.
מבקשת מהקהל שייקח איתו הביתה את רגעי השמחה האלה. לקחנו
השיר הבא הוא "בי גרר", אחד משני השירים הפרסיים הכי חפלאיים באלבום, וגם הקטע השקט שבו יפה במיוחד, ובהמשך אלאייב עושה ראפ. ריטה מסבירה שהשירים בפרסית הם על אהבה ומפגינה הומור עצמי כשהיא אומרת: "יש בה גם דרמה, מזל שאני לא כזו". אקורדיון רפטטיבי מוביל ל"אגדת השמש והירח" כשעופר קורן ואלדד ציטרין שרים את התפקיד של זאב נחמה מהדואט עם אתניקס. הביצוע מדליק, מוזיקת מדבר מעורבבת עם הבלקן והרוקנ'רול - זו ריטה במיטבה, זמרת מלאה בתבלינים, אמנית שמכניסה את הקהל תחת כנפיה, רוקדת, משתוללת, זזה, שורפת את הבמה, ממריאה ועפה, עפה גבוה, ציפור פאם פאטאלית מעכסת ורוטטת. הנאמבר האחרון לפני ההדרן הוא "שאה דומאד", השיר על המלך, עוד להיט פרסי קורע רשתות, עם הקלרינט של צביקה אלאייב והסקסופון בדואט מנצח, בזמן שמעגלי התאורה מהבהבים מעל לראש כמו בדיסקוטק הענק של הקזינו בדובאי.
להדרנים ריטה חוזרת אחרי החלפת שמלה, שנראית עליה מהממת עוד יותר מהראשונה. היא נצמדת מאחורה, פיזית, לגליה חי, ונותנת לה לשיר את הבית הראשון של "ימי התום". הקהל שר את הפזמון וריטה נכנסת רק בבית השני. ביצוע נקי ויפה לאחת הקלאסיקות הגדולות שלה. ב"די לכאב" היא שוב מלאת תשוקה, בנאמבר יפה שכולו חגיגה אתנית. הנאמבר האחרון הוא "ילדים זה שמחה". מי היה מאמין ששיר המחאה החברתי של יהושע סובול יהפוך לפאנץ' ליין של החפלה בסוף המופע של זמרת הקונצנזוס הישראלית הכי גדולה שקמה כאן. רגע לפני הסוף ריטה מבקשת מהקהל שייקח איתו הביתה את רגעי השמחה האלה. לקחנו.