יותר משהיא להקה, סוואנס היא מצב מטאפיזי. בלי כוונה להתפלספות מיותרת, זה משהו שחשוב להבין כשניגשים לבחון את החוויה שמייצרת להקתו של מייקל ז'ירה בן ה-61. וזה נוכח כבר בשם ההרכב - לדבריו של ז'ירה ברבורים הם חיות אציליות עם מזג מכוער, וזה הדימוי המושלם להשפעה שהוא רוצה שהמוזיקה שלו תייצר.
ההרכב נוסד בניו יורק של תחילת שנות ה-80 וצמח מתוך תנועת הנו-וייב שהתפתחה על רקע המיאוס מההתמסחרות של הפאנק והפיכתו למה שמכונה "הגל החדש". ז'ירה הושפע בעיקר מהרכבי הרוק שפעלו בשנות ה-60 וה-70, אלא שבמקום לחקות אותם הוא שאף לפרק את הרוקנרול לגורמיו ולחזור אל שורשיו הפגאניים. לאחר כמעט שני עשורים של פעילות עשירה ומגוונת שעברה מפוסט פאנק דרך רעש תעשייתי מנסר גולגלות ולבסוף התקבעה על מלודיות מעודנות בהפקה עצומה, ז'ירה פירק את הלהקה. הוא לא תכנן לאחד את הברבורים לעולם בשל שנאתו המובהקת לנוסטלגיה, וכאן נעוצה המשמעות של ההרכב: ז'ירה לא התגעגע ללהקה עצמה, אלא לחוויה שהיא מייצרת. מבחינתו ההחייאה של סוואנס איננה איחוד מחודש של חבריה, שבלאו הכי התחלפו לאורך שנות הפעילות של ההרכב, אלא חזרה למצב האופורי של סאונד גדוש המאפשר או כופה על המאזינים להתמסר אליו.
זו הפעם השניה שנופל בזכותנו הכבוד לארח את ההרכב החלוצי בישראל. הראשונה היתה ב-2011, מספר חודשים לאחר שחרור אלבום האיחוד "אבי ידריכני במעלה חבל השמיימה", שהיה האלבום הראשון של סוואנס לאחר הפסקה של 14 שנה. מאז ההרכב הוציא שני אלבומי אולפן נוספים ובימים אלו נמצא בעיצומו של סיבוב הופעות עולמי. אך בהופעותיהם לא תמצאו שירים מכל תקופות הפעילות שלהם: סלידתו של ז'ירה מהתרפקות סנטימנטלית על העבר היא המרכיב שאיפשר לו לאורך השנים להמשיך וליצור ללא הרף, והדבר מתבטא בצורך כמעט אובססיבי להניח את העבר מאחוריו ולהשקיע את כל מרצו ביצירה חדשה. על כן, רוב הקטעים המבוצעים בהופעות הם למעשה חומרי הגלם לאלבום הבא, המתפתחים במהלך הטור ומתגבשים רק בסופו, בין כותלי האולפן. מבחינת ז'ירה, לאחר ההקלטה והשחרור שלהם הם שייכים להיסטוריה.
הקיום הוא אכזר
ההופעה שהתקיימה אמש ברדינג 3 היא המאורע שחיכיתי לו כל חיי מבלי לדעת. למשך שעתיים הקיום כולו נדחס אל תוך מפלי הדיסטורשן האדירים שסוואנס מייצרים, בעוד הגוף והנפש מאפשרים לעצמם בקלות להישאב ולהיעלם אל תוך מצולות הרעש המלכותי. חששתי שההופעה תרסק אותי, שאתמוטט נפשית מהאינטנסיביות שלה, ובתחילת ההופעה נדמה היה שחששותיי מוצדקים: התחושה היתה שהנשמה האנושית צרה מכדי להכיל את כל זה. אך במהלך ההופעה החשש מתחלף במהרה בהתמסרות טוטאלית: לא צריך להכיל שום דבר, המוזיקה של סוואנס יוצקת לתוכה את הקיום האנושי על כל יופיו, כיעורו וכאבו הבלתי נסבל. הברבורים אפשרו לי כמאזינה להתקיים בתוך הסאונד שלהם כעוברת אורח שולית במדבר שבמרכזו ניצב סנה בוער. הסאונד שלהם מוחשי, והוא מורגש בכל אחד מנימי הגוף.
מבני הנגינה הרפטטיביים של ההרכב מלווים בהתפרצויות אדירות מימדים, בעוד מייקל ז'ירה מאיים להתפוצץ מרוב כריזמה. לעתים הוא מאותת לחברי ההרכב באמצעות מבט או מחווה, ובחלקים אחרים של ההופעה הוא מנופף בידיו כאחוז דיבוק. במהלך רוב המופע עיניי נשארו עצומות, אך בהבלחה רגעית קלטתי את ז'ירה עם פניו של בוב מ"טווין פיקס" מופיעות על פרצופו. ההופעה כולה נמשכה קצת יותר משעתיים, הופעה קצרה במונחים של ההרכב, וכללה לא יותר משישה קטעים, ללא הדרן. סוואנס לא השלו את הקהל: כשהם עמדו על הבמה וקדו קידה, הם התכוונו לרדת ממנה ולא לשוב. השקט שמילא את החלל של הרדינג 3 לאחר ירידתם מהבמה הפך לצורם כל כך. השלמות נלקחת באכזריות ומותירה אחריה ואקום אדיר שמהדהד שובל של צלצולים קודחים בתוך עור התוף. חשבתי שההופעה תרסק אותי, אבל למשך פרק זמן מוגבל הייתי שלמה. הקיום הוא אכזר.
