לפני עשרים שנה, רוני פיטרסון הביא לישראל את הבלוז האמריקני בייבוא אישי. אף אחד לא פתח לו את הדלת בברכה, ואפשר לומר שקהילת המוזיקה הישראלית לא חיכתה בכלל למאדי ווטרס כחול-לבן, אבל אפילו אם פיטרסון לא הפך לשם מוכר בכל בית בישראל, ההשפעה שלו לא יודעת גבולות. משלום חנוך, דרך דני ליטני ואפילו אייל גולן ("דמעות" מכיל את הריף הכי יפה בתולדות הז'אנר).
רוני פיטרסון לבלוז הישראלי הוא כמו טל ברודי לכדורסל
אפשר שרוני פיטרסון למוזיקה הישראלית הוא כמו טל ברודי לכדורסל הישראלי. הוא הביא עמו לישראל משהו מאוד אמריקאי (למרות שהוא בכלל יליד גרמניה), משהו לא מוכר, כזה שקשה לתרגם לעברית - ופרץ עמו לליבה הארצישראלית דרך המיקי ברקוביץ' של המוזיקה שלנו, שלום חנוך.
נהוג לומר שקריירת הסולו של פיטרסון היא עניין למתקדמים בלבד, אך אמש בהופעה שלו במועדון הזאפה, הוא הוכיח שדבר יפה יכול לעבוד בכל שפה, מול כל קהל - כאילו אין פלייליסט בעולם. אולם מפוצץ, כולל כמה צעירים שעמדו בצדדי הבר, קיבלו באהבה את להקת הבלוז של פיטרסון, שכוללת את משה לוי על קלידים, אשר פדי על תופים ואחד, הארווי ברוקס, שאמנם נראה כמו גירסה מבוגרת של סנטה קלאוס, אבל יכול להשוויץ בעובדה שניגן על הבאס בשניים מהאלבומים הגדולים בכל הזמנים - "Highway 61 Revisited" של בוב דילן, ו-“Bitches Brew” של מיילס דיוויס.
דילן, ניל יאנג, מייק בלומפילד
הנוסחה של פיטרסון פשוטה, מיושנת - ומנצחת בכל פעם. סטנדרטים של בלוז ורוק בעיבודים חדשים, עם סולואים של כל אחד מחברי הלהקה המוכשרת. נרשמו שירים מוכרים למדי, כמו I Shall Be Released ו-Forever Young של דילן ו"The Band", כמו גם "Helpless" של קרוסבי, סטילס נאש וניל יאנג ואפילו “Really” הנהדר מהסופר-סשן של בלומפילד, קופר וסטילס (גם שם הארווי ברוקס היה אחראי על הבאס).
אז את הארווי ברוקס של הסופר סשן היה לנו, וגם את "אל קופר הישראלי" משה לוי והדבר הכי קרוב שיש בישראל למייק בלומפילד הגדול - רוני פיטרסון. אבל יש כמה דברים מקוריים שגם אנחנו יכולים ללמד את האמריקאים, אחד מהדברים האלה זו הגיטרה האדומה של דני סנדרסון, שהשתתף כאמן אורח בחצי השני של ההופעה.
סנדרסון ופיטרסון מאתגרים את מאייל וקלפטון
אפילו ג'ון מאייל היה מודה שהביצוע של “Little Girl” של סנדרסון את פיטרסון לא נופל מהגרסאות שלו ושל קלפטון לשיר שלו. וזה לא שהגרסה הישראלית עולה על המקור, היא פשוט חדשנית כל כך, מקורית כל כך - שאי אפשר לא להתאהב בה, כמו כל היצירה של סנדרסון לדורותיה (מתי כבר יתנו לו את פרס ישראל, אגב?).
כאילו כדי למתוח את החבל, החברים ביצעו גם קלאסיקה של ג'ימי הנדריקס ובאדי מיילס (“Them Girls”), רק כדי להוכיח שאין להם מה להוכיח. מי שעצם את העיניים יכול היה לדמיין שעל הגיטרות אחראי איש שחור עם אפרו ועל התופים יושב מישהו שיכול לתת פייט בצבע גם לסופוקליס שחורציאניטיס.
"פקשתתי" מצחיק גם באנגלית
סנדרסון הספיק לפנק את הקהל עם גרסה מתורגמת ל"פקששתי" שלו ("I had a chance to do it - but I blew it"), שנשאר קורע מצחוק גם באנגלית, לפני שפיטרסון הזמין לבמה את אביטל תמיר, סולן להקת בצפר ("אתם עוד תשמעו עליו", הבטיח פיטרסון). תמיר הראה שאכן יש עוד עתיד לרוק הישראלי, בביצוע מבריק ונותן בראש של "רוקנ'רול הוצ'י קו" של ריק דרינג'ר מהלהקה של ג'וני ווינטר. זה היה רק מתאים שאת הסט סיים "הוצ'י קוצ'י מן" של מאדי ווטרס, כולל מלחמת גיטרות בין סנדרסון לפיטרסון (נגמר תיקו).
בימים אלה, בזמן שיצחק (צ'רצ'יל) קלפטר שוכב בבית חולים במצב קשה עד בינוני ועתיד הרוק הישראלי נמצא כבר מזמן בטיפול נמרץ, קשה שלא להתרגש מערב של רוק טהור, בלי תפאורה ובלי דאווינים שמושך אליו מאות אנשים. החיוכים הכנים של ברוקס, אחד שעמד על במה עם כל הגדולים, הוכיחו בפעם המיליון כמה כיף אפשר לעשות עם שלושה אקורדים.