b.jpg "ארקייד פייר, הופעה 1 (צילום: Cory Schwartz, GettyImages IL)")
מיותר לנסות ולקבוע מיהי להקת הרוק הטובה ביותר של זמננו. האלף הנוכחי, לפחות עד כה, לא מצטיין בלהקות הגיטרות שלו. והן, מבחינתן, אינן מעשירות אותו כמו שעושים אמנים מסוגי פופ אחרים, וכפי שעשו להקות רוק בעבר.
אבל אם צריך לבחור מאלו שקמו בקידומת אלפיים, נדמה שברור מי הלהקה האמינה מכולן. "הפרברים" (The Suburbs) אלבומה השלישי של הלהקה הקנדית "ארקייד פייר" (Arcade Fire), שיוצא כעת, הוא עבודה מרשימה, שמצטרפת לשתי קודמותיה המאוד-מרשימות מלפני 6 ו-3 שנים.
"קולדפליי" היא רביעיית הרוק המצליחה של האלפיים, ולקנדים בהחלט אין את הלהט המסחרי הבוער של כריס מרטין ושות' הבריטים, ולא את סוג הכריזמה והחנופה לקהל שלו. אבל נדמה שלפחות כמלחינים וכמעבדים, ארקייד פייר נישאים הרחק מעל לבני דורם, ולא קשה להבין מה מצאו בהם ענקים עתיקים כמו דיוויד בואי, ברוס ספרינגסטין ויו 2.
המוזיקה ענקית, ללא ערך מוסף בידורי-תדמיתי
b.jpg "ארקייד פייר, הופעה 2 (צילום: Cory Schwartz, GettyImages IL)")
לארקייד פייר יש בהחלט את הלהט האפי, שבנוי להדהד באצטדיונים. אבל, ושוב להבדיל מקולדפליי, אין להם ערך מוסף בידורי-תדמיתי, שיהפוך אותם מהרכב נערץ אצל שוחרי מוזיקה למותג המוכר בכל בית. הם עוד לא שם, וספק אם יגיעו אי פעם, בעיקר בגלל מגבלות תדמיתיות-שיווקיות.
אבל המוזיקה שלהם כבר ענקית. היוצר המרכזי ומנהיג הלהקה, ווין באטלר, ואשתו רג'ין קאסאן, מחזיקים סביבם אסופה גדולה של נגנים. כרגע הרכבם בהופעות מונה עוד 9 מוזיקאים, שמחליפים ביניהם שלל כלים. העושר מאפיין גם את התמלילים היפים של באטלר, וחשוב מכך - את יכולותיו המלודיות וההרמוניות.
רבים משיריו נהנים מהתכונה הנדירה, הגורמת להם להישמע לאוזן כבר מהמפגש הראשון כמשהו מוכר ורענן בו זמנית. מעין חידוש שהיה כאן תמיד. בעידן בו לא חסרים בפופ תמלילנים מעניינים, אבל רמת ההלחנה נמצאת בנסיגה מתמדת ככל שהטכנולוגיה מתפתחת, זה שינוי מרענן.
מעין מפגש בין ניל יאנג לדפש מוד
דיוויד בואי, עדיין סיסמוגרף רגיש, היה מהראשונים לזהות את עוצמת נוכחותם. הוא הופיע איתם כמה פעמים והם ביצעו משיריו. הם גם פתחו הופעות של יו 2 לאחר תקליטם הקודם, "תנ"ך ניאון", וב-2008 בני הזוג באטלר וקאסאן התארחו בהופעה של ספרינגסטין.
קשה לאתר בהם השפעות מעירם, מונטריאול, והם לא ממש מתכתבים עם סצנת האינדי-רוק המאוד פעילה של קנדה. אבל ייתכן שריחוקם ממרכזי הפופ תרם במשהו להבשלה של באטלר כיצור שמהרגע הראשון נשמע על-זמני ולא אופנתי. למרות שלטעמי האישי יש אמני רוק עכשוויים מעניינים ומרגשים יותר, אי אפשר לערער או להתווכח על הכישורים וההתמדה של ארקייד פייר, וגם זו תכונה שאוזלת במהירות משדה הרוק.
הם נושאים בשקיפות את שלל ההשפעות עליהם, ובאטלר טען שהאלבום החדש הוא מעין מפגש בין ניל יאנג לדפש מוד, אמירה שניכרת בעיקר בשיר "ready to start". בשיר אחר הוא מצטט ישירות את "אנשי עסקים, הם שותים את דמי" מ"לכל אורך מגדל התצפית" של בוב דילן.
פחות מחויב לסאונד, לתקופה או לדימוי מובהקים
אבל באטלר, להבדיל מהלהקות הבולטות של דורו, כמו הווייט סטרייפס, הסטרוקס או קינגז אוף ליאון, מבצע תנועה כמעט הפוכה. השלוש הנ"ל התחילו מלקטנות, ציטות ומחוות, עד כדי היצמדות למקורות ההשראה שלהם, ולקח זמן עד שפיתחו שפה פרטית המזוהה עימם. בבאטלר יש משהו יותר משוחרר. הוא פחות מחויב לסאונד, לתקופה או לדימוי מובהקים, ומשתמש בידע שלו על מנת לשלוף לכל שיר את ההשראה הנכונה לו. אם הלהקות הנ"ל צמחו במהלך אמנותי של מעבר מהתבוננות אל החוץ, השאלה וחיקוי למבט פנימה, באטלר, כך נדמה, תמיד ממוקד בעצמו, ומשיג מבחוץ מה שברגע נתון נכון לרתום לצרכיו.
משום כך, אולי לא באופן מודע, הארקייד פייר נשמעים בו זמנית כמו הרבה דברים ורק כמו עצמם. לפעמים הם מוארים כ"תזמורת אור החשמל" הגרנדיוזית, ולפעמים עגמומיים כמו "אקו והבנימן". באלבום החדש ישנן הרצועות הכי אגרסיביות שלהם עד היום, נוסח בואי ואיגי פופ מתקופת ברלין שלהם באמצע שנות השבעים, אבל גם נגיעות ברכות כל-אמריקנית נוסח ג'קסון בראון וספרינגסטין של שנות השבעים. וב"עיר שאין בה ילדים", מהשירים הבולטים באלבום החדש, הם נשמעים כמפגש מוצלח בין יו 2 המוקדמים לבין אחת הלהקות העכשוויות הכי מופלאות בארה"ב, הפליט פוקסז.
כל השמות ומראי המקום הללו לא ממש יסייעו לך לדמיין כיצד נשמע שיר מסוים של הלהקה, אבל נועדו לסמן עד כמה ארקייד פייר עומדים בנקודת האמצע הדמיונית, בחזית להקות הגיטרות הנוכחיות: בלב הצלילים, הערכים וההשפעות של הרוק העכשווי. ולא שמאד צפוף לעמוד שם. מלבד הפופ החנפני של קולדפליי, אין בנמצא הרבה להקות רוק צעירות יחסית שמסוגלות לבנות לעצמן מסות קהל באמת גדולות לנגינה בחללים פתוחים.
מוזיקה גדולה מבלי ליפול לבומבסטיות או להשתדלות יתר
ארקייד פייר מצליחים לעשות מוזיקה גדולה שכזו, מבלי ליפול לבומבסטיות או להשתדלות יתר. המוזיקה שלהם גדולה פשוט משום שתחומי העניין ומניפת ההבעה של באטלר ושות' רחבים, מסוקרנים ועשירים מאלו של מרבית עמיתיו. ארקייד פייר נבחרו להופיע במסיבת הניצחון שערכו לעצמם חברי הצוות של ברק אובמה לאחר הניצחון בבחירות לנשיאות. הם היו האטרקציה המוזיקלית המרכזית שם, לצד ג'יי זי. כלל לא בטוח שיום אחד באטלר וחבריו יהפכו לדמויות מפתח בתרבות הפופ נוסח ג'יי זי או אפילו כריס מרטין. כרגע נראה שאין להם המרכיב הזה באישיות וגם לא באמנות.
אבל המגבלה השיווקית שלהם מעידה כנראה לא רק על חולשותיהם היחסיות. אולי היא גם מלמדת משהו על אופי השוק הנוכחי, בו ללהקה שתדמיתה חלשה יחסית והמוזיקה שלה מצוינת, קשה לבלוט ולהיסחר בשפה הצהובה של התקשורת. ובהתאם, מקרים הפוכים, של מוזיקה בינונית ותדמיות חזקות משווקים ממש מצוין.
