שארל אזנבור בהופעה

שארל אזנבור הוא מהאמנים הגדולים ביותר שהופיעו אי פעם בישראל, ולבטח אחד המדהימים שראיתי בחיי. בשנים האחרונות הפכה ישראל לתחנה בדרכם של ותיקים כמו פול אנקה, ניל סדקה, קליף ריצ'ארד וחוליו איגלסיאס, אבל אזנבור זה ליגה אחרת. אזנבור הוא מהליגה של לאונרד כהן, לא פחות. לטעמי האישי הוא טוב אף מברברה סטרייסנד.

מדובר בענק. באדם בן 89, שנמצא על הבמות כבר 9 עשורים, שהופיע כאן בארץ לפני 60 שנה. האיש הוא פנומן, אגדה מהלכת, מהשמות הצרפתיים הבאמת מיתולוגיים, לצד אדית פיאף וז'ורז' ברסאנס. ההגשה והכריזמה שלו לא נופלות מאלה של פיאף. הכתיבה שלו לא נופלת מזו של ברסאנס. החום והכריזמה הזכירו לי את כהן. נפעמתי מהאיש הזה, התרגשתי ממנו, רציתי לחבק אותו. ולא בגלל שהוא זקן חביב וערירי, אלא בגלל שהוא מגלם באישיותו, בגופו, בהופעתו, את המהות הצרופה של האמנות.

אני מכיר את הגיל הזה, 89. יש לי סבא בגיל הזה, מושבניק יצוק מפלדה, צלול, מלח הארץ. אזנבור הוא מלח הארץ של האמנות והבמה. הקול שלו חם וחזק, והוא משתמש בו בתבונה, כמעט ללא חריקות, הוא מצליח לשיר את שיריו הגדולים כאילו הוא צעיר ב-30 שנה לפחות. האופן בו הוא מגיש שיר הוא מלאכת מחשבת. אזנבור הוא שחקן, ארטייסט, אפילו קצת אנטרנטיינר, שמציג את השירים, משחק איתם, מוציא אותם ממעמקי הלב והנשמה, ונותן לך להינות מהם כמו מטעמים שמגיש שף צרפתי בסעודת גורמה.

פסנתרנים ואורגן במקום תזמורת

בגיל שבו מרבית בני דורו כבר לא איתנו, או גריאטרים, אזנבור מילא את היכל נוקיה מפה לפה. כשעלה לבמה ואמר לקהל "ברוכים הבאים", ההתרגשות היתה בשיאה. הוא מופיע עם הרכב שכולל בס, תופים, גיטרה חשמלית, פסנתר כנף, פסנתר חשמלי, אורגן, וזמרת ליווי שמלווה את השירה הנמוכה שלו מלמעלה, כל זאת כדי ליצור צליל עשיר, המהווה תחליף לתזמורת גדולה יותר, עימה הוא מופיע בקונצרטים בפריז. כלומר, אזנבור הגיע לארץ עם הגרסה המוקטנת של המופע שלו, אבל נדמה שאת הגרסה הגדולה פשוט לא ניתן לייבא ארצה. לא מדובר באמן שיכול למלא פעמיים את איצטדיון בלומפילד כמו ברברה סטרייסנד, וגם כך מחירי הכרטיסים היו בשמיים - 1500 ש"ח לאורקסטרה, 400 ש"ח ליציעים.

בחלק הראשון של המופע בולטים "Paris Au Mois D'aout" ו-"Je T'aime a.i.m.e". אחרי כמה שירים הוא פונה לקהל, ואת הדיבור מחלק בין צרפתית לאנגלית, וממשך איתה גם כשמעריצים תובעים ממנו לדבר בשפת אימו. הוא מסביר על כתיבת שירים, על ההלחנה וכתיבת המילים, ומציג את "Sa Jeuness", אותו כתב בגיל 18 והלחין רק אחרי 15 שנה.

לעולם לא מאוחר לרוקנ'רול

בצירוף מקרים מוזר עם פרשת אייל גולן, אזנבור מדבר על הפמלייה שמלווה את מי שמפורסם - שקן, אמן, בדרן או פוליטיקאי, הפמלייה שעוזרת לו להשיג בחורות, מלווה אותו בכל מקום ובסוף הופכת לחבורה של פרזיטים. עליהם כתב את ״מונאמי, מון ג׳ודאס״, כלומר ״החבר שלי, הבוגד בי״ (כמה חבל שהשם 'יהודה' הוא שם נרדף אצל הגויים לבוגד, בגלל סיפור יהודה איש קריות וישו), ושר אותו כשיר רוק עם תופים, בס וגיטרה חשמלית. כנראה שלעולם לא מאוחר לרוקנ'רול, גם לא בגיל 89.

כמעט כל השירים של אזנבור גדולים, ומעלים זכרונות מסרטים צרפתיים, תוכניות זמר בטלוויזיה וכמובן ספיישלים רדיופוניים שהוקדשו לו כאן לאורך השנים. הוא ריגש עם ״אווה מריה״, שעושה לך משהו גם אתה יהודי כשר, אבל היכן שאמורה להיות שירת מקהלה ברקע של עשרות זמרים, קיבלנו את זמרת הליווי ופלייבק. לא נורא.

אזנבור החביב רוקד סלואו עם עצמו ב״les plaisirs". את השיר הבא "jai connu" הוא מקדיש לשואת העם הארמני, ואור אדום מאיר איזור מסוים בקהל, כדי לסמן על מה מדבר השיר. אחר כך הוא נותן להיט סוחף, "il faut savior", ואחריו עוצר את הנגנים, גוער במנהל המוזיקלי ואומר לקהל שאמן תמיד צריך להגיד את האמת על הבמה. או אז הוא פוצח במונולוג על כך שהוא מחליף שפות ומתמצא בלפחות שבע, ומציין שעוד חודשיים הוא יהיה בן 90. על הנייר זה נשמע טרחני. בפועל כל משפט שיוצא לאיש הקשיש הזה מהפה גורר שריקות, מחיאות כפיים ופרגון אינסופי. אחרי הנאום אזנבור נותן עוד שיר רוק "desormais", והרושם ממנו מתחזק עוד יותר.

אחינועם ניני מצטרפת לחגיגה

אחרי 14 שירים אזנבור מזמין לבמה את Noa, היא אחינועם ניני, לשיר איתו את ״She" הלהיט הענק שלו משנת 74', שרבים מכירים מהגרסה של אלביס קוסטלו. לניני אין בעיה להשתלב איתו, היא אפילו שרה כמה שורות בעברית, אזנבור עונה לה בצרפתית, הדואט מוצלח, והזמרת הנהדרת הזו רושמת עוד הישג נאה לקריירה שלה.

לפני "mes amerds" הוא מסביר שבאמריקה לא תמיד מבינים את שם השיר. זה פופ צרפתי מדליק לגמרי, עם גרוב וקצב, עד קשה להאמין שהוא בגילו. לקראת הסוף הוא שר יפה מאוד שירי אהבה מרגשים כמו ״mon amouvante amour", ואחריו את הלהיט הענק ״לה בוהם״, סופג זיעה במגבת ובסוף זורק אותה לשורה הראשונה, ומעריצות נאבקות כדי לתפוס אותה - קטע קבוע שחוזר אצלו כבר שנים.

את המופע הוא מסיים בשיר קצבי וחביב, שאחריו הוא יורד והאורות נדלקים. אבל הקהל ששילן במיטב כספו לא מוותר, ומחזיר את אזנבור להדרן לא מתוכנן - השיר "שתי גיטרות" עם מנגינה צוענית, אותו רקד אזנבור כשידיו פרושות לצדדים. הו, שארל הגדול אזנבור! מי יודע אם נשוב לראות את האיש המיוחד הזה על אשמת ארץ הקודש. וגם אם זו היתה הפעם האחרונה - אשרינו שזכינו.

שארל אזנבור, אחינועם ניני (צילום: סיון פרג') — שארל אזנבור, אחינועם ניני | צילום: סיון פרג'

מצאתם טעות לשון?