חלום יעקב: קובי אפללו כבש את אמפי שוני

העוגה של הפופ הישראלי היא גדולה, עגולה, טעימה רוב הזמן ורבת שכבות. יש כאן אמנים נפלאים, יוצרים גדולים וזמרים משכמם ומעלה, שפועלים בשלל סגנונות. יש בארץ הרבה כישרונות, אבל לכל עוגה יש את השכבה העליונה, מעליה את הקצפת, ובקצה העליון נמצא הדובדבן. ומי שאמש קטף את הדובדבן הזה, לפחות לערב אחד, הוא קובי אפללו, שהשיק את האלבום והמופע "שמע" בהופעה חגיגית ב"זאפה אמפי שוני", הופעה בה אירח את מירי מסיקה ואברהם טל, ובה הוכיח שהוא עשוי מהחומרים הנכונים כדי להיות יום אחד כוכב.

הסוד של אפללו: פשטות כלפי חוץ עם מבנה עומק

קובי אפללו הוא זמר מצוין ויוצר מוכשר, שגדל על רוק (שלא לומר רוק כבד), אבל מצא את עצמו כיוצר וכמבצע בז'אנר שנוהגים לכנות אותו במקומותינו ישראלי-אתני. לא בדיוק פופ, לא בדיוק מוזיקה ים תיכונית ומזרחית, לא בדיוק מוזיקת עולם - אבל כן סלט ערב לחיך של הכל ביחד. לכן החיבור של אפללו עם מסיקה הוא מתבקש. שרשרות הדי.אן.איי של המוזיקה שלהם די דומות. אברהם טל, עוד דמות מרכזית בניסוח הפופ המקומי החדש בעשור האחרון מתחבר לאפללו קודם כל מהמקום הווקאלי - שניהם זמרים ששרים גבוה, מאוד גבוה, ושניהם מבצעים בחסד. הם גם חברים טובים, שזה תמיד מוסיף.

אחד הסודות של קובי אפללו כאמן הוא פשטות. הוא יודע לנסח בכמה שורות קליטות של טקסט ובלחן לא הכי מורכב עם "הוק" יפה, את מה שלאחרים ייקח אלבום שלם להגיד. היכולת שלו לקלוע "בול" לאוזן המאזין וללב הקהל פעם אחר פעם ראויה להערכה. טקסטואלית הוא מעיד על עצמו שהוא מתמקד בשאלות על חיפוש דרך בעולם ומהות הקיום. מי שמסתכל מהצד יגיד שגם החיפוש אחרי אהבה נמצא שם תמיד ברקע. לשירים שלו יש זרמי עומק, אבל על פני השטח לרוב קיימים כלהיטים נגישים ומוצגים באופן שבו כל אחד יכול להתחבר אליהם, בכל גיל, מכל מצב חברתי, ואין ברכה גדולה מזו עבור יוצר של מוזיקה להמונים.

אפללו למד להתגבר על הפחד. בתחילת דרכו הוא היה מופנם ושקט, חסר ביטחון, שהעדיף שהשירים שלו יהיו השגרירים שלו כלפי העולם. אבל אפללו עבר תהליך מרתק בשנים האחרונות במהלכו הבין שהמוזיקה שלו מספיק מעניינת ויפה כדי לפתוח עבורו את הדלתות דרכן הוא יכול סוף סוף להביא את עצמו, כאדם, כאישיות, כמופיען (פרפורמר). הוא גם למד להשתמש בהומור שיש לו (העצמי והלא עצמי) כנשק במאבק הזה. קובי אפללו מופיע היום טוב מתמיד, הוא מגיש את שיריו יפה מתמיד והביטחון העצמי שלו, שהושג בעבודה קשה, לא התרומם למצב של אגו נפוח, אלא גרם לכולם לראות מי הוא באמת. נכון, הוא כבר לא תמים כמו פעם, אבל תמימים לא נהיים כוכבים.

מבחינת היכולת ליצור להיטים הוא שפיץ

במקרה של קובי אפללו המכלול הוא זה שמנצח. יהיו שיגידו שהוא לא הכי טוב בשום דבר, אבל הוא מספיק טוב בדברים החשובים כדי לתת סך הכל מוצלח, ומבחינת היכולת ליצור להיטים הוא שפיץ. בשלושת אלבומיו שיצאו עד כה יש כמות של לפחות 9-10 להיטים מוכרים ואהובים. הספק נאה שממקם אותו כאחד מיוצרי הלהיטים הגדולים של השנים האחרונות. לצדם עוד 8-9 שירים שהקהל האמיתי של אפללו מכיר, אוהב ומעריך. כשמוסיפים לאלה שני שירים של מסיקה ושניים של אברהם טל, מקבלים חווייה מוזיקלית ישראלית מהנה למדי, ולעיתים אף מרגשת וסוחפת.

אפללו פתח בגדול, עם "צחורת כנף", הלהיט והשיר הראשון שיצא מאלבומו החדש. על הבמה המקושטת באמפי שוני (מקום יפה) חיכו לו רביעיית כלי מיתר בגב הבמה ולהקת רוק משני הצדדים. האורות הבהבו, הקצב יצר התלהבות, וברגע הקהל היה איתו. אחריו הוא המשיך עם "אהבה משוגעת" האתני ו"ענני" שמחבר אמונה עם אהבה על רקע מקצב מזרחי וצליל רוקיסטי. שלושה שירים שהיוו יחד פתיחה ראויה וחזקה.

ב"שמרי עלי" הקול הגבוה שלו, הזמירי, החלק והמסתלסל ממלא את האמפי. מזג האויר נעים, האווירה חגיגית, והקהל שאוהב את אפללו בזכות השירים, הריגושים והקול, שר איתו. ואפללו יודע לתת מעצמו ולערבב. קצת ים תיכוני, קצת שאנסונר, קצת מאהב לטיני, קצת טרובדור מקומי. הוא גם התכונן היטב למופע מבחינת קטעי קישור ובין השירים נותן כמה בדיחות וסיפורים משעשעים, כולל כאלה בהם הוא צוחק על עצמו.

חיבור טבעי עם מירי מסיקה

את השיר החמישי, "אין לי דבר אחר", הוא כתב על האהבה למוזיקה עצמה. מסוג הבלדות שבהן אפללו צועד על חבל דק ומצליח לא ליפות לתהומות הקיטש. הוא מדויק, מוקפד, נותן לקהל לשיר איתו ומוכיח איך אפשר גם לעשות פופ שנשמע מעט שמאלצי אבל להישמע בו הכי אמיתי.

את "ברכת המלך" אפללו מתחיל ושר בעברית בית ופזמון. האווירה דרמטית, ומגיעה לשיא כשמירי מסיקה מצטרפת ושרה בערבית עם הסלסולים המוכרים שבהם היא נשמעת כמו הנכדה של אום כולת'ום. אפללו עונה לה במאהוול משלו ואז עושה לה קולות רקע. החיבור המשובח ביניהם ממשיך ל"שיר געגועים". מסיקה פותחת לבד, בכמעט א-קפלה, לוקחת את השיר לשמיים, עד שמגיעה לפזמון ומניחה אותו לפתחם של הקהל והתזמורת. אפללו מעלה את הקצב בבית ופזמון ובסוף הקצב עולה עוד ומתקבל מעין המנון ישראלי שמחבר ניגון מזרחי עם הורה, בעיבוד מהיר שחוגג בכחול-לבן מקסים. וכבונוס מסיקה נותנת את "באה אליכם" בו היא מעלה עוד יותר את מפלס הזוהר והאושר.

אחרי מסיקה אפללו ממשיך עם "בא מן השתיקה", שיר שהוא כבר מזמן שיר-עם, ארצישראלי, כמו השירים הישנים והיפים של יהורם גאון ונעמי שמר. מה שיפה אצלו זה שהוא יודע לעשות את הסוויץ' ולהישמע רגשני אבל לא מזויף, ולא לוקח את עצמו יותר מדי ברצינות. וכשהוא נותן לקהל לשיר שורה וחצי זה לא מרגיש קיטשי ומגעיל, אלא זורם בטבעיות.

רך וענוג וגם פאתוסי, מבלי לגלוש לדביקות יתר

ומי שמאמין לאפללו, מאמין לו גם כשהוא אומר על השיר "סודות": "זה שיר שמדבר על פנימיות האדם. אני מתעסק בחידת הקיום. נשמת האדם מטיילת בעולמות ומוצאת חיות במים. ושם מרחפים מלאכים עם צילו של האור וצלילו של השקט". הביצוע הוא אקוסטי, אפללו שר לבד בליווי הגיטרה של איתמר מאירי, בהמשך מצטרף הפסנתר. הטקסט כאן מתעלה על הלחן, אבל מעל שניהם מתעלה הביצוע, כשאפללו מצליח להיות זמר רך וענוג וגם פאתוסי וחגיגי, מבלי לגלוש לדביקות יתר. הוא מעלה טון ועוד טון, וזה לא צורם. הוא לוחץ עוד למעלה ומסלסל, וכמה שתהיה ציני זה מרטיט לך מיתר בלב, ועדיין מבלי לגרום לך לחלות בסוכרת. התגובה של הקהל לשיר גורמת לאפללו להגיד: "שכנעתם אותי להוציא אותו כסינגל".

השיר הבא הוא "שמע", שיר הנושא של האלבום האחרון, תפילה שבה אפללו נכנס עמוק לשיחה עם בורא עולם. הוא זועק, הוא מזמר, הוא נושא דברים לשמיים ואם אתה מאמין לו שזה באמת בא מעומק הנשמה אתה מקבל ממנו חוויה שאפשר גם להזדהות איתה, גם להתפעל וליהנות ממנה. מיד אחר כך אפללו שובר ל"כשאת שבה אלי", נאמבר אנרגטי שמחבר רוק מכיוון הלהקה עם מזרחית מכיוון כלי המיתר בזמן שאפללו שוב שר על הקיום האנושי והקשר בין אדם לבין למקום עם אהבה ברקע. השירה שלו כאן חזקה, טעונה בעוצמה, הוא זז על הבמה הגדולה של שוני, נהנה להגיש נאמבר עם מימד של כוח ולפי תנועות הניצוח שלו ניכר כמה קשה עבדו על השיר הזה בחזרות.

כמה שטל שר גבוה אפללו עוקף אותו מלמעלה

לפידים דולקים על החומות באמפי שוני כשאחרי הרעש אפללו חוזר לשקט ופותח עם "קול גלגל" בליווי גיטרה בלבד. הוא שר והקהל עונה לו עם ה"אוי אוי אוי" המפורסם. אברהם טל עולה ומצטרף גם הוא עם גיטרה, שר בשקט בית שני ושוב הקהל משלים בפזמון. כאן מתחילה "תחרות סולמות", וכמה שטל שר גבוה אפללו עוקף אותו מלמעלה ושר עוד יותר גבוה בקול שני, ושניהם לוקחים עוד סיבוב על שיר התפילה, בביצוע עדין ויפה, שמצליח ליצור אינטימיות באמפי רחב הידיים.

ב"חצי אדם" טל שר קולות לאפללו. זה הלהיט הכי יפה מהדיסק החדש ואחד משירי האהבה הטובים שיצאו כאן בשנים האחרונות, עם ה"הוק" בלחן וכלי המיתר שנותנים ליווי מהיר, שמשלים את ההרמוניה ולמעשה עושה את השיר. הקהל קם לרקוד מול הבמה ולמחוא כפיים, והחגיגה מעלה הילוך עם "הזמן עושה את שלו" של טל, להיט גדול ומוכח שהלהקה של אפללו מבצעת היטב. אפללו שר בית ופזמון, טל משלים ושניהם יחד מעלים אנרגיות, שמגביהות עוד ועוד, עד לתחושת שיא של רייב סוחף באחד הפיקים של הערב.

ברייק מטורף של אנרגיות

בצעד חכם מיד אחרי שהחגיגה עם טל מסתיימת, אפללו מטיל את השיר הכי חזק שלו - "ים הרחמים". זה ברייק מטורף של אנרגיות, אבל בגלל שמדובר ספציפית בשיר הזה העניין מצליח להתאזן. אפללו מדבר על "מסע בין נשמות" קורא לאלוהים "ים הרחמים" ושר על נשמה שלא מוצאת מנוח עד שהאדם לא מיצה עצמו בעולם הזה. הקהל איתו טוטאלית. שר, מתרגש, ואפללו נותן להם לשיר איתו ובמקומו, להתפלל איתו. הלהקה עושה מזה בלדה שלא נמרחת, לא חלשה מדי ולא חזקה מדי.

לפני ההדרנים מגיעים שלושה להיטים קצביים בזה אחר זה, אחד יותר מרקיד מהשני. הראשון הוא "ביום הכי בהיר", לא שיר מתוחכם, אבל פופ יעיל על אהבה. הבתים נשמעים שלמה ארצי, אבל הפזמונים כולם אפללו. השני הוא "מכתב לאחי" מהאלבום של עילי בוטנר, שנשמע כאילו חיברו שני שירים של אפללו ויצרו מהם שיר שלישי. הקהל חוגג כאן ובצדק, כי הביצוע מצוין. השלישי הוא "מה שהלב שלי בחר", שמזכיר בעיבוד את "ארץ חדשה". בנאמברים האלה אפללו נותן שואו, זז על הבמה, קופץ, אפילו רוקד, התנועה שלו מזכירה דווקא זמרים ים תיכוניים, קצת משה פרץ, קצת דודו אהרון.

נתונים להצליח בגדול

בהדרן הראשון אפללו מתפייט בקול הגבוה עם "רוקד לפעימות ליבך", שפותח את האלבום. הוא מסלסל בעמיר בניונית על רקע כלי המיתר והפסנתר, כשהקול שלו הוא כאילו כלי המיתר החמישי. וגם כאן הוא שולף קטע סטנדאפ ומדגים איך הוא עובד בטלפון על אנשים כאילו קיבלו ממנו שיחת גוביינא. רגע לפני הסוף מגיע ביצוע יפה במיוחד ל"עוד ניפגש" של אריק איינשטיין ושם טוב לוי, שאפללו ביצע בפרסומת. החותמת האחרונה מגיעה עם "שיר למעלות" בעוד רגע שיא שמחבר אותו לחיבוק פרידה עם הקהל.

במופע הזה קובי אפללו מצליח לחבר קצוות של המוזיקה הישראלית למשהו שהוא שלו, סגנון המזוהה איתו. רומנטי על גבול הקיטש, מתבונן פנימה ושר "על החיים". יש לו עומק, יש לו הומור, יש לו רגש, יש לו יכולת לענג קהל, הוא למד איך עומדים על הבמה ונותנים הופעה, ויש לו את הנתונים להיות בעתיד אחד האמנים המצליחים בארץ.

>> שרית חדד חיברה מזרחית וקלאסית בהופעה עם תזמורת סימפונית

• אברהם טל
• אמפי שוני
• מירי מסיקה
• קובי אפללו