"האנג׳לסי" נתנו אמש לבאי הבארבי הופעה גדולה, חוויה נפלאה שהזכירה לכל הנוכחים למה הם אוהבים את הדבר הזה שנקרא מוזיקה. בבסיסה, מוזיקה בנויה מתבניות. רותם בר-אור, הרוח החיה שמאחורי ההרכב, אוהב לשבור אותן. בכוונה. רק לשם השבירה. ואתם יודעים מה? הוא יודע מה הוא עושה.
הבארבי היה מלא עד אפס מקום, בכמעט אלף אוהדים נלהבים שידעו לצפות ללא צפוי. הדבר היחידי שידעו שיקבלו היו השירים, וכולם זמזמו את המילים החל מהתו הראשון. מה שהעצים את החווייה היתה העובדה שלמעט מעט חריקות, עם קולות גבוהים צורמים ספורים, זו הייתה ההופעה עם הסאונד האיכותי ביותר שבו נתקלתי בישראל מזה זמן רב. כש-"Baby Boy" התנגן, החיבור בין השירה של בר-אור לנגינה של כלי הליווי המיוחדים של ההרכב, ולשירה של הקהל, יצרה הרמוניה כמעט חד פעמית, שהבהירה לכל הנוכחים שהלילה הם יילכו לישון מאושרים.
ההנאה ניכרה על הפנים של כולם
השיר השלישי, "Freedom Fighter", הראה שלא רק ההרמוניה והסאונד היו מתואמים, אלא גם ההרכב והקהל. הם התרגשו יחד, שרו יחד, ונהנו יחד. ההנאה ניכרה על הפנים של כולם - הלהקה, הקהל, צוות המועדון. אני לא יודע אם ככה קאלט נראה, אבל כך בהחלט קאלט בהתהוות מרגיש. על הבמה הוצגו סרטונים פסטורליים נעימים, אבל צריך לומר שגם הקטעים שהוצגו לאלכס דה לארג' ב"תפוז המכני" היו מצליחים להשתלב עם צלילים שכאלה.
זו הייתה אמנם הופעת ההשקה לאלבום הראשון שלהם, אבל "האנג'לסי" נינגו כמו חבורה שרצה יחדיו לפחות עשור. כל סולו היה במקום, כל כלי ידע את תפקידו, סולו כינור השתלב בצורה מושלמת עם גיטרה ותופים, כמו ששמעתי רק בהופעה של דייב מת'יוס לפני מספר שנים. מאיה לי רומן מפסידה בנקודות לבודי טינסלי רק בגלל אפקט ההפתעה. אתה לא מצפה מאדם שנראה כמו טינסלי לנגן ככה. ממאיה כן, שכן היא נראית כמו מישהי שסיימה "רימון" ויכולה לסדוק לך את הנשמה באמצעות פריטה על כלי נגינה.
וזה נכון לגבי כל אחד מהאנשים האחרים ב"אנג׳לסי". אהוד נאור ומעיין זמרי נראים כמו המתופפים הסטלנים שרק רוצים לעשות שמח לכל האנשים וענר פקר נראה כאילו נולד עם הקונטרבס בידה. והם כולם מתנהגים על הבמה כמי שיודעים שתפקידם בעולם הזה הוא לגבות את הקול המיוחד של רותם בר-אור, שנראה לגמרי כאילו יצא מתפקיד חייו כלואן דיוויס בסרטם האחרון של האחים כהן.
בר-אור קרע עוד פלח מנשמתו והציעה לקהל
אבל בר-אור לא הסתפק אמש בתפקיד של הזמר הסטואי והמוכשר. קולו נשבר לראשונה ב-"Mother Lover" כשהחליט לשאוג את המילים. שבירת המונוטוניות הקטנה הזו סייעה למסמס את הלאות הקלה שאחזה בקהל באמצע ההופעה. ולפני שבכלל היה זמן לחשוב על כך שחלק מהשירים קצת מזכירים אחד את השני, הלהקה כבר ירדה בפעם הראשונה. לאחר כחמישים דקות והביצוע של להיטם המוכר ביותר, "Dreamer", הם הורו לתאורה להחשיך את הבמה. לא היה צורך לחכות למחיאות הכפיים והשריקות כי היה ברור לכולם שהקהל מהופנט ורק מחכה להדרן שישלח אותו סופית לשמיים.
בדקות הראשונות של אותו ההדרן נראה היה שאותה הזנקה אולי לבסוף לא תגיע. בר-אור עלה לבמה עם יוקלילי קטן ושיר קטן לא פחות. באמצעותם הוא קרע עוד פלח מנשמתו והציעה כמנחה לקהל האוהב. זה לקח בשמחה את המתנה ודרש עוד. ועוד הוא קיבל בדמות ביצוע גדול מהחיים ל-"The Call" הקצבי, שנשמע טוב יותר אמש, בעיקר בזכות מעין זמרי שהראתה שמחלקת הקצב של ההרכב חזקה כמו החלקים האחרים במכונה.
מחיאות כפיים כמו אלה שפרצו בסיום השיר לא נשמעו כמו שום סיום הופעה שיצא לי לשמוע בבארבי מזה זמן. אלה היו מחיאות כפיים של משחק סוף עונה של קבוצת ספורט אהובה, סיום של מחזמר נפלא בווסטאנד, או הופעת מוזיקה של חבורת אנשים שמחוברת לקהל שהוא מעבר לקהל, אלא תומך אקטיבי, שסייע ליצור את המוזיקה הזו באמצעות תמיכה כספית והרים של אהבה אישית.
אבל יותר מהכל זו הייתה תצוגת כוח של סצנת המוזיקה האלטרנטיבית בישראל, שדוהרת כרכבת שקטה בלי שהרוב שמים לב לכך בכלל. שימו לב ותעלו עליה. במקום מוזיקת מעליות יש להקות נהדרות כ"דה אנג׳לסי".
