לא חסרות סטיגמות על ישראלים. כמנהגן של דעות קדומות באשר הן, חלקן מדויקות וחלקן מוגזמות. החיבה שלנו לאיחורים ואי דיוקים משתייכת ללא ספק לקבוצה הראשונה. זמן זה לא זמן ואם קובעים עם אנשים בעשר, אז כולם יודעים שלפני עשר ועשרים לא יהיו בחדר נוכחים. בצד השני של הסקאלה יש את הבריטים. הם טובים בלהגיע בזמן. סטיבן ווילסון אומנם נולד בלונדון, אבל חי שנים בארץ הקודש ושיתף פעולה עם מספר ישראלים. אדם אחר היה מבין את הרמז, נשבר ומשחק לפי החוקים של כל האחרים, אבל זה לא ווילסון. זה פשוט לא הסגנון שלו. על הכרטיסים להופעה אמש ברידינג 3 נכתב שהיא תתחיל בעשר בערב. ב-9:59 ווילסון עלה לבמה, חייך במבוכה והתחיל לנגן את Trains, אחד מהלהיטים המוכרים של Porcupine Tree.
פתח בחמישה שירים שנבחרו בקפידה מקריירה נפלאה
הבחירה לא ללכת בתלם אופפת את ווילסון כחליפת שריון, שמגנה עליו מפני העולם החיצון. המוזיקאי הזה יושב על הר של כישרון, וגם אחרי קריירה ענפה ועשירה הוא עדיין לא "מתנהג בהתאם". לפחות לא בהתחלה. לקח לווילסון כמעט חמישה שירים לפני שבכלל דיבר בפעם הראשונה אל קהל מעריציו, שהסתכל עליו בעיניים כלות מהרגע שהאורות נדלקו מעליו. אותם חמישה שירים שנבחרו בקפידה מאותה קריירה נפלאה, שכללה עשרה אלבומי אולפן במסגרת Porcupine Tree, ארבעה במסגרת של Blackfield, שישה אלבומי אולפן עם No-Man ועוד כמות מהממת של שיתופי פעולה אחרים, הציגו לראווה את הנגנים שחלקו עם ווילסון את הבמה.
בראש ובראשונה חייבים לציין את גוטרי גובן. גובן הוא נגן גיטרה חשמלית, אך אם תשאלו רבים מהנגנים החובבים והמקצועיים שגדשו את האולם אמש אז הם לבטח יכנו אותו באמצעות צמד מילים אחר: אל מוזיקלי. רבים מחשיבים את גוטרי כאחד מהטובים בעולם, ובאותה חצי שעה ראשונה בהחלט ואפשר היה להתרשם מדוע. האיש וירטואוז. בצד השני של הבמה עמד נגן מוכשר לא פחות, שגם כן מוכר בעיקר ליודעי דבר. ניק בגס הוציא מגיטרת הבס שלו באותה חצי שעה ראשונה קולות שאפשר לכנותם רק כמכשפים. ואז הם סיימו את השיר החמישי שניגנו ברצף, ווילסון קירב את המיקרופון לפיו והחל לדבר.
קשה לתחום אותו לז'אנר אחד ספציפי
"העברית שלי מעט חלודה", פתח ואמר, "אבל אני חייב לומר לכם שתל-אביב היא לא סתם מקום עבורי, היא בית". את המילה "בית" כבר אמר בשפת הילידים ואז הוא עשה מה שעושים כשמרגישים בנוח במקום שהוא באמת סוג של בית עבורך: חולצים את הנעליים ונהנים. מאותה הנקודה חוקי המשחק השתנו והקהל שנכח במקום זכה לחוויה שונה ומדהימה.
כמו שכבר אמרנו, ווילסון לא משחק לפי החוקים. קשה לתחום אותו לז'אנר אחד ספציפי וקשת ההשפעות המוזיקאליות שלו ענפה ומרשימה, כמו זו שמופיעה בין עננים בימים מושלמים. אפשר לכנות את המוזיקה שלו כ"פרוגרסיב רוק", לפרקים היא כמעט פופ ובזמנים אחרים היא מרפרפת על רוק כבד, קופצת לטריפ הופ ורצה סביב כל מני הגדרות סתורות ומיותרות אחרות. זה לא באמת משנה כי ווילסון הוא אוטודידקט, שאפילו לא יודע לקרוא תווים. הוא רואה מוזיקה כפי שאנשים חווים את העולם אחרי ששמו על לשונם בול משוח בחומרים אסורים.
כדי לתאר לקהל איך תהליך היצירה מתבצע מבחינתו הוא פוצח לאחר מספר שירים נוספים בסיפור שנועד להדגים. הוא מבקש מגובן לנגן כאילו היה אמן שוודי בודד ביער. וגוטרי מנגן. ואז הוא מבקש ממנו לנגן כנגן שוודי בודד ביער שחש במלנכוליה. וגוטרי מנגן בהתאם. וכל הנוכחים מבינים על מה הוא מדבר. ברגעים האלה, ווילסון, שנראה כמו הכלאה מרתקת בין קורט קוביין לישו מזדקן, הוא כבר לא אמן ביישן על במה בארץ רחוקה, אלא מטיף דתי, שיוצר חוויה עבור כל הנוכחים סביבו. ולמקרה שיש מישהו בקהל שלא מבין את הרמז, אז הוא מפסיק לנגן, מבקש שיורידו וילון וקטע של וידאו ארט מתחיל לרוץ בזמן שהם מתכוננים לשירים הבאים.
חווייה בלי לגלוש למחוזות הפאתוס
מעטים האמנים שהיו יכולים ליצור חוויה כזו בלי לגלוש למחוזות הפאתוס. ווילסון נמנע מהם לגמרי וזה למרות שאותו וידאו ארט מלא ברפרנסים ל-Dark Side of the Moon של פינק פלויד, האלבום הראשון ששמע בחייו. כי אם כבר להתלות על אילנות, כדאי שיהיו גבוהים. כשרעש הצלצולים נפסק ווילסון חוזר עם שיר חדש ולא מוכר. הוא מבקש מהקהל שלא יקליט ויעלה אותו לאינטרנט כי הוא רוצה להפתיע גם את הצופים הבאים בסיבוב העולמי. וגם הבקשה הזו, שאצל כל אחד אחר הייתה נתפסת כתמוהה במיוחד, מתקבלת בהבנה. עשר הדקות שהגיעו אחריה נראות כאילו נוגנו על ידי שילוב דמיוני של קינג קרימזון, דרים ת'יאטר ומאסיב אטאק. כן, אני יודע שזה נשמע מיוחד ושונה ובטח מעט פלצני, אבל זה לא מקרי, זה פשוט יומרני. וזו בדיוק הייתה כוונת המשורר שלא טרח להסתירה.
אחרי שאותו השיר הסתיים הוא המשיך את הסיפור על הנגן השוודי הבודד, שמתברר שמצא בעומק היער כלי נגינה מסתורי, שחוגג השנה יום הולדת חמישים. הוא שואל את הקהל מי יודע מה זה מלוטרון. אף אחד לא פוצה פה, למרות שחלק גדול מהם יודע היטב על מה מדובר. כולם פשוט המומים מול המופע המדהים שמתחולל מבעד לוילון החצי שקוף, שעדין נפרס אל מול הלהקה. כדי להשלים את האווירה ההזויה ששוררת על הבמה, אחד הנגנים מתחיל לנגן עם המלוטרון שלו את הפתיח הקסום ל-Strawberry Fields Forever של הביטלס וכמעט אף אחד לא מגיב. שניה של שקט מופרת על ידי כעשר שניות שלקוחות מאחד מלהיטיה האייקונים של קינג קרימזון ופתאום הקהל מתעורר. ווילסון מציין שככה זה בדרך כלל סביבו. שמשום מה האנשים שהוא מכיר מגיבים טוב יותר לשירים המיוחדים והבלתי נגמרים של קרימזון ולא ליצירות הקצרות והמושלמות של ארבעת המופלאים מליברפול. וזה לא מפתיע אף אחד.
זו לא הייתה חוויה קלה
מי שהגיע להופעה אמש כנראה וידע למה הוא נכנס. זו לא הייתה חוויה קלה. היא נמשכה כמעט שעתיים וחצי וכללה ביצועים ארוכים, מורכבים, כמעט מתישים, של יצירות שבנויות משכבות שכבות של פלא מוזיקלי, כמו היצירות הידועות של כל אותן להקות ידועות משנות השבעים, שכה השפיעו על הקריירה של ווילסון. אחרי מאה ועשרים דקות, אבל בדיוק שעתיים תמימות, הלהקה ירדה. מעטים האנשים שעזבו דרך דלת היציאה. הרוב המוחלט ביקש רק עוד מעט, ועוד מעט הם אכן קיבלו.
ההדרן להופעה נמשך כחצי שעה תמימה, למרות שכלל רק שני שירים: את השיר האחרון שכתב בחייו ואת הראשון. בפער של כשלושים שנים בין האחד לשני כיסה ווילסון עם שני ביצועים מפעימים ספקטרום מוזיקאלי מופלא, שהותיר את הקהל עם התחושה שהוא חווה הופעה שנדיר לתפוס כמותה במחוזותינו. הופעה שהיא כל כולה ערך מוסף, בניגוד לאמנים רבים אחרים שמגיעים, עושים את הלהיטים כפי שהם משובצים באלבומים ועולים למטוס אל עבר היעד הבא.
הבחירה בשיר מוכר כאקורד הסיום הרגישה מעט כפשרה. הקהל כולו שר עם ווילסון את המילים באהבה גדולה, כפי שהיה שר עם תום יורק אילו זה היה מבצע את Creep לעיתים קרובות יותר בהופעותיה של רדיוהד. אבל רדיוהד מוותרים לרוב על התענוג ונצמדים בעיקר לחומר עדכני כי הם יכולים. כי הם נחשבים לאחת מהלהקות הגדולות בעולם. סטיבן ווילסון מעולם לא זכה להערכה של מוזיקאי מהטופ העולמי, אבל לפרקים לא מעטים, כשהוא ונגניו היו בזון שלהם, הוא בהחלט הופיע כאחד שכזה.