בשלהי שנת 2004 הזדמנתי לבארבי תל אביב. להקה לא ידועה הפציצה על הבמה מול קהל של אנשים ספורים. אחד רוקד בין השולחנות, ועוד כמה עומדים מסביב. סאונד שמעיף אותך. עמדתי שם עם עיניים פעורות מול משהו שהתקשיתי להסביר. אולי לא ידעתי אז הרבה על מוזיקה, אולי היה בי תום נעורים. אבל דבר כזה עוד לא ראיתי. נחרט לי משפט מההופעה ההיא, “I'm falling of my feet, the swamp is taking me, confirm my inner world”. העולם הפנימי שלי השתנה באותו הלילה.
הלהקה, טריו מגובש וחזק - גבע אלון גיטרה, גדי אלטמן בבס ואיסר טננבאום בתופים (שהחליף את המתופף המקורי של הלהקה רשף שחר, ואת גיא שכטר לאחריו) חזרו אמש לבארבי. הפעם מול מאות, כמו שאז היה צריך להיות.
ה"פליינג בייבי" היתה מחלוצי הדור הנוכחי של ישראלים ששרים באנגלית. מלבד קטעי קישור קצרים כשהם שואלים מה שלומנו, צריך להתנער לרגע ולהיזכר שמדובר בישראלים יוצאי קיבוץ. ההופעה אפופה ניחוח של חו"ל וסאונד גדול שמתחשק לדמיין מפציץ איצטדיונים. רוק אנרגטי שאין הרבה כמוהו בארץ, אם בכלל.
המופע הזה מומלץ בחום רב ולו רק בשל הפנומנאליות של הפקת הצלילים. עד היום קשה לתפוס שהסאונד הכובש הזה מגיע מגיטרה אחת, גיטרת בס אחת ותופים. זאת סערה מתחילת ההופעה ועד סופה, טריפ פסיכדלי לאמריקה הגראנג'ית של פעם, על כנפיים צבעוניות שעוטפות אותך ושומטות אותך ושוב עוטפות כשאתה טס לעבר, לעתיד ולתוך עצמך.
כל השלושה מעולים בנגינתם. על גבע אלון נאמר כבר הכל. פנומן אמיתי, גיטריסט אחד ויחיד, וירטואוז מהפנט. הקסם של פעם קיים גם היום, והשנים עשו את שלהן, אחרי הופעות רבות בניכר וכמה אלבומי סולו משלו, הוא נשמע מהוקצע מתמיד. בסופו של דבר הכל מכוון לכך שהוא יבוא וידפוק סולואים מדהימים ומכוסחים
גדי אלטמן חי את הבס שלו. לא בטוח שהם נפרדים האחד מהשני. לא נראה שיש לה משקל בידיים שלו. הוא מתנועע כמו עשן מתוך הבס אל תוך התופים ובין המיתרים המתכתיים הקרים-חמים והסולואים המפותלים שיכולים לקחת לכל מקום אפשרי. כבסיסט אלטמן גם מפעיל את הקהל ועדיף בהרבה בעמדה הזו על פני הזמר המנייריסט שהוא בהרכבים אחרים שלו כמו "בוטן מתוק בקרקס".
ואיסר טננבאום כאילו היה שם תמיד, אוסף את הכל לקצב פעימות הלב שמאיצות ומאיטות, נחלשות ומתגברות עם דאייה מרגשת של כל שיר.
רגעי השיא של ההופעה הגיעו בשיריןם living in a tribe, doorway to simplicity, Mercy's gone, ו-bound to go crazy. חלקם התברכו בסולואים אינסטרומנטליים ארוכים שגורמים לך לשכוח את עצמך ולשכוח בתוך איזה שיר אתה נמצא.
וכמובן, ההדרן שנפתח בצלילות הנקייה של "another toy" ונמשך אל "when you dance I can really love” של ניל יאנג ואמרתי לעצמי, תחליף ראוי להופעה של יאנג שפספסתי הקיץ בברלין.
"Lately from the east, the sun burst through your eyes”. זה היה המשפט השני שנחרט לי בראש אחרי ההופעה ב-2004. הערב (מוצאי שבת) אפשר להסתנוור עוד פעם אחת מהשמש הזאת בבארבי. תהיו שם.
