ג'וני ווינטר בהופעה מיתולוגית בבארבי

ג'וני ווינטר הופעה (צילום: אורית פניני) — ג'וני ווינטר הופעה | צילום: אורית פניני

הוא ישב שם על הכיסא, כבר לא צעיר, ועדיין לא סופר אף אחד, עם כובע בוקרים, שיער לבן אסוף בזנב-סוס, בטן קטנה ותשוקה עצומה. האצבעות עפות ברגש רב על הגיטרה הקטנה שלו, נטולת הסיומת של הגשר, העיניים הקטנות חצי עצומות והפה נובח טקסטים לא ברורים, בדרך כלל על בחורה שעזבה, כשמסביבו שלושה נגני בלוז מעולים שמחוברים אליו, כמו שסנדרסון, שהיה בקהל, תפר את המגפיים לעצמות של ברוך. ככה נראית ונשמעת אגדה חיה. קבלו את ג'וני ווינטר, מלך הבלוז הלבן.

פרופסור ווינטר לבלוז בחמישה אקורדים

ההופעה של ג'וני ווינטר אמש במועדון בארבי תל אביב היתה חוויה לכל החיים, אירוע יחיד במינו עבור חובבי הז'אנר הקדמוני ומלא התשוקה הזה. ווינטר, אליל בלוז אמיתי, מסוג המוזיקאים הנדירים, האוריגניאלים, שכבר לא מייצרים כמוהם יותר באף מקום, העניק לקהל שעה וחצי של בית ספר אמיתי לבלוז לבן, מהיסודי, עבור בחטיבה, דרך התיכון ועד לאוניברסיטה. פרופסור ווינטר לחמישה אקורדים וסאונד בצבעי דגל הכוכבים והפסים. מהצליל הראשון ועד לאחרון מילא את חלל הבארבי הקסם הפשוט אך הנפלא שלו - זה שמחבר שתי גיטרות חשמליות, בס ותופים למבנים מוכרים, ידועים ולעיתים צפויים של אקורדים, סולואים וקטעי מעבר של בלוז שורשי, כה עמוק, כאילו ווינטר חצב אותו מבטן האדמה בטקסס.

ג'וני ווינטר בבארבי, צילום: יוסמיוסיק

ג'וני ווינטר בבארבי, צילום: יוסמיוסיק

ואסור לטעות - הבלוז של ווינטר מוכר, אך לא נדוש. הוא יודע להפתיע, הוא יודע לגנוב את המאזין למקומות לא מוכרים, להכניס איזה מעבר מהיר ובלתי צפוי, איזה סולו מתנחשל. הביצועים שלו לסטנדרטים כמו "ג'וני בי גוד" של צ'אק ברי, "בלאקג'ק" של ריי צ'ארלס, "ג'אמפינג ג'ק פלאש" של הרולינג סטונז או " Highway 61 Revisited" של דילן, לא רק שהוא תמיד ארוך מהמקור ושונה ממנו (כמובן) ברמת העיבוד, אלא שהוא תמיד ימצא בו מוטיבים בלוזיים שלא תמיד בולטים לאוזן בהאזנה לשיר הרגיל, וירחיב דווקא אותם . ווינטר יודע על בלוז לבן את מה שלאנשים כמו גבע אלון ייקח כל החיים ללמוד, וגם אז הם עדיין לא יתקרבו אליו.

שיעור אצל האדמו"ר

הסיבה היא שהבלוז של ווינטר מגיע ממקום אמיתי. הוא לא פוזה או סגנון שגיטריסט כלשהו בוחר לאמץ. עבורו הבלוז הוא הדבר הכי טבעי בעולם, הראשוני, הקמאי, חלק מגופו, מנשמתו, עד שלעיתים נדמה שלא ניתן להפריד ביניהם, שאם ייקחו לווינטר את הבלוז הוא יגווע, ידעך, יימוג אל העלטה. ובמידה דומה אם יקחו מהבלוז את ווינטר, ניאלץ להישאר עם הגבע אלונים, או גרוע מכך - עם האריק ברמנים. כי בהופעה הזו היה נדמה שווינטר הוא הבלוז והבלוז הוא כל מה שווינטר יכול לעשות ממנו.

ג'וני ווינטר בבארבי, צילום: יוסמיוסיק

ווינטר מסמן את נקודת האמצע הארכימדית שבין בלוז שחור לבלוז לבן. שניהם מלאי תשוקה. ההבדל הוא בסופו של דבר מצב הרוח. אצל השחורים זה נשמע כמו "רוברט ג'ונסון בדיכאון? אחי, תן שלושה אקורדים ובוא נזרום עם קצב איטי", ואצל הלבנים זה " יאללה, תביא בירה - ווינטר, תן איזה סולו". כשהלבנים חטפו לשחורים את הבלוז מתחת לידיים הם הפכו אותו לרוקנ'רול. במובן הזה ג'וני ווינטר לא שונה מ"לד זפלין" או ה"רולינג סטונז" שהושפעו מהשיקאגו-בלוז של מאדי ווטרס, ווילי דיקסון והאוולין וולף (שווינטר נתן נהדר את "Killing Floor" שלו), אבל אצל ווינטר אפשר לשמוע את השחור והלבן מחזקים אחד את השני, ליצירת שלם בלוזי שנשמע טוב יותר וגדול מסך חלקיו.

הבארבי היה מלא אמש בקהל מבוגר, חלקו חובש כיפה, לא מעט נשים, וגם צעירים שבאו ללמוד פרק בתורה מהאדמו"ר ווינטר. חלקם הגשימו אמש חלום של שנים, והריעו לו בהתאם, כמו שהגיע לו, על ההתנסות הבלתי נשכחת הזו. נכון שווינטר כבר מעבר לשיא, אבל גם שעה ארוכה אחרי שההופעה הסתיימה נדמה היה שהוא יושב שם על הכיסא ומנגן את הבלוז הנצחי אל תוך הלילה.

רשימת השירים: Intro (Instrumental, Johnny B. Goode, Good Morning Little Schoolgirl, Got My Mojo Working, Blackjack, Killing Floor, Bony Moronie, Jumpin' Jack Flash, Lone Wolf, Don't Take Advantage of Me+Gimme … more, It's All Over Now, Dust My Broom, Highway 61 Revisited

מצאתם טעות לשון?