לקול צווחותיהם של 50,000 הצופים שגדשו את האצטדיון, עלו לבמה שלושת המופלאים: דייב גאהן, בווסט ומכנסיים שחורים, מרטין גור, בחליפת נצנצים מחרידה, ואנדרו פלטשר, כהרגלו בבגדים שחורים, שמיד רץ להתחבא מאחורי הקלידים.
ההופעה נפתחה עם "In Chains", השיר שגם פותח את האלבום החדש של הלהקה, ואחריו עוד שני קטעים מתוכו: "Wrong" העוצמתי ו- "Hole to Feed". אבל רק כשנשמעו הצלילים הראשונים של "Walking in My Shoes" הקלאסי, התחילה ההתלהבות האמיתית. הפתיחה הזו סימנה את החלוקה של השעתיים שהגיעו אחריה: השירים של "Sounds of the Universe", שיצא לפני פחות מחודש, הם איטיים ולא להיטיים באופיים, מה שכבר מקשה על העברתם לפורמט של הופעה, וכיוון שמרבית הנוכחים כלל לא הכירו אותם הם "זכו" למחיאות כפיים צוננות ולדממה מעיקה ברגעים המיועדים לשירה בציבור. ומנגד, ברגע שהחלו להתנגן להיטי העבר של הלהקה התרחש מעבר חד לטירוף אצטדיונים אמיתי.
דייב גהאן - כריזמה שמאירה את כל גוש דן
"It’s no Good" ו- "Question of Time" זכו לביצועים מרגשים, ולהומאז' מייקל ג'קסוני מצד גאהן שאחז במבושיו כשהגיע למילים "My little one". עם כמויות כריזמה שיכלו להאיר את גוש דן כולה, כשהוא מתפתל כמו נחש ובשילוב הקול העמוק שלו, שנשמע מצויין גם אחרי כל-כך הרבה שנים, דייב גאהן הוא תופעה שרק בשבילה היה כדאי להגיע אתמול לרמת גן. חבל רק שמלבד כמה קריאות של “Good Night Tel Aviv!” וה"שלום, תודה רבה" הצפויים, לא אמר גאהן שום דבר אישי לקהל שהיה צמא כל כך למוצא פיו. בראיונות שנתנו לפני ההופעה סיפרו חברי הלהקה כמה כאב להם על ביטול ההופעה הקודמת וכמה הם שמחים להגיע אלינו סופסוף לראשונה, אך דווקא ברגע האמת הם בחרו שלא להקדיש רגע להתייחס לנסיבות המיוחדות של הגעתם ולתיקון שנעשה.
מרטין גור בעל הקול המלאכי זכה גם הוא לרגעי התהילה שלו כשביצע לבד את הבלדה "Jazebel" מהאלבום החדש, ואחר כך את "Question of Lust" היפה מ- Black Celebration. את סולו הגיטרה הוא עלה לבצע לבדו על המסלול המואר, אבל נראה חסר בטחון והסתפק בתנועות ניצוח עדינות. ההבדל בינו ובין גאהן האקסהיביציוניסט, שמתפרע על הבמה בלי בושה, היה ברור מתמיד.
הקהל הישראלי שתק בפזמון של "Peace"
גאהן חזר לביצוע משובח של "Come Back" מהאלבום החדש, ואחריו "Peace" ההמנוני, שזכה לליווי בנאלי של קטעי וידיאו מזירות לחימה. רגע מביך נרשם כשהוא ניסה נואשות לסחוף את הקהל הישראלי, למוד הקרבות, לשירה משותפת של הפזמון האופטימי, ונענה בשתיקה רועמת. האכזבה על פניו הייתה ברורה.
אבל הוא לא נותר מאוכזב זמן רב: רגע השיא של ההופעה הגיע כמובן עם “Enjoy the Silence”, הלהיט הגדול ביותר של הלהקה. כל 50,000 הצופים באצטדיון קמו סופסוף על הרגליים, ואלפי פלאפונים האירו את השמיים של רמת גן. גאהן השאיר לקהל את הפזמון והפעם גם נענה, בשירה אדירה שאפילו גרמה לו להסיר את החולצה.
גם “Never Let me Down”, שהגיע אחר כך הביא עמו עוד רגע מדהים, כשהידיים של כל הנוכחים באצטדיון נעו מצד לצד באוויר ויצרו נחשול אנושי אדיר, שגאהן עומד במרכזו. זה היה החשמל שהופעה בסדר גודל כזה צריכה לייצר, ושהיה חסר בחלקים אחרים רבים של הערב. כי מלבד באזור הבמה, שם נרשמה אקסטזה לאורך כל ההופעה, נראה כי להמונים שגדשו את היציעים חסרו האנרגיות לעכל כל דבר שהוא לא “Shake the Disease” או “I Just Can’t Get Enough”.
חוויה אמנותית במסכים, על חשבון הקרנת המתרחש על הבמה
גם הנסיבות הפיזיות לא הקלו עליהם: מסכי הענק שלצדי הבמה, שלרוב תפקידם להעביר את ההתרחשות שעל הבמה גם למי שלא נמצא על כר הדשא, הציגו עבודות וידיאו ארט מבית היוצר של הבמאי אנטון קורבין. אבל הוידיאו-ארטים האלה, מרהיבים ככל שהיו, לא התחשבו בתנאי השטח של האצטדיון. וכך, במקום לאפשר גם ליושבי היציעים המרוחקים הצצה בגאהן המתפתל, הם העניקו להם חוויה אמנותית לא הכרחית - כשהיא באה על חשבון ההנאה מן ההופעה עצמה.
לאחר החזרה להדרן אמר גור "אתם בטח יודעים את זה - אחרי הכל אתם יודעים עלינו יותר ממה שאנחנו יודעים על עצמנו... אתמול דייב חגג יומולדת – אז בואו נשיר לו ביחד", וכולם כאחד פרצו בשירת Happy Birthday. ניכר היה בגאהן שהוא מתרגש על אמת מהמחווה, והוא וגור חלקו חיבוק חברי.
אחר כך עברו השניים לבצע רצף מנצח של להיטי עבר בניחוח ארוטי: Stripped”", "Master and Servant" ו- "Strange Love", במהלכו הוקרן קליפ לסבי שנקטע באמצע (ולאלוהי הצנזורה פתרונים).
לא הופעה של "מיטב הלהיטים לבקשתך"
עם החזרה להדרן השני אמר גאהן "כמו תמיד, שומרים את הטוב ביותר לסוף...". זה היה האות לעוד אחד מהלהיטים הגדולים של הלהקה: "Personal Jesus” הסוחף, שזכה לעיבוד אנרגטי. אחריו התקדמו גאהן וגור אל קצה המסלול לדואט היפהפה "Waiting for the Night" מ"וויולייטור", בביצוע עדין ויפה שחתם את הערב.
דפש מוד העניקה לנו אמש הופעה מצוינת, אבל השיחות ביציאה מן האצטדיון העידו שרבים יצאו ממנה דווקא מאוכזבים. מעריצי הפלייליסט הגלגל"צי מחד, והמבוגרים שבאו לקבל מנת נוסטלגיה (מסויימת מאוד) מאידך, הרגישו מרומים. אבל חברי דפש מוד לא הגיעו לתת עוד הופעה של "מיטב הלהיטים לבקשתך", כפי שהתרגלנו לקבל מהאמנים המזדקנים שטורחים לעצור אצלנו עם תום הקריירה, אלא לפתוח סיבוב הופעות לכבוד אלבום חדש, ובאופן לגיטימי הם בחרו לבצע שירים רבים מתוכו (7 במהלך הערב) - גם על חשבון להיטים "בטוחים" יותר. המעריצים האמיתיים של הלהקה, שחיכו כל-כך הרבה שנים לראותה, קיבלו תמורה מלאה לכספם, אבל האלפים הרבים שהגיעו כשהם נישאים על גלי ההייפ הלא פרופורציונאלי ששטף את המדינה לקראת ההופעה התאכזבו, ולא במפתיע.
"נתראה בפעם הבאה" אמר דייב גאהן כשירד מהבמה. נקווה שהפעם הזו תגיע בקרוב, ושגם בפעם הזו תגיע אלינו דפש מוד רלוונטית ומחדשת, גם אם גם אז לא נוכל לצרוח "בפה! בתחת!" לצלילי “I Just Can’t Get Enough”.