הרוקרים הגדולים באמת הם כאלה שאי אפשר לתפוס אותם, קשה להניח עליהם את היד, כי הם כל הזמן בתנועה. תנועה פיזית, תנועה אמנותית. הם נוסעים ממקום למקום, הם משתנים, הם מתחדשים. בוב דילן (והסטונז) הוא הדוגמה הקלאסית למישהו כזה, נווד נצחי, שגם בגילו נהג עד לא מזמן להופיע מעל מאה הופעות בשנה (לאחרונה הוא האט קצת את הקצב, בכל זאת הוא מתקרב ל-70), ובכל פעם הוא אחרת - יהודי, נוצרי ושוב יהודי. ליברל, שמרן, ושוב ליברל. לך תבין, האיש נשאר חידה לנצח.
נמצאים בתנועה מתמדת
כל ההקדמה (המעט שטחית) הזו על דילן ואמנים שנמצאים בתנועה מתמדת נועדה כדי להחמיא לאסף אבידן והמוג'וז על ההופעה שנתנו הערב בבארבי בתל אביב. ולא על ההופעה הקצרה שהם נתנו (בקושי שעה ורבע, רק 16 שירים) ולא על הרוח החו"לית החזקה שנשבה מהבמה אני מדבר. גם לא על תחתוני הקומיקס שחור-לבן הכל כך סקסיים של כוכב הערב.
c.jpg "אסף אבידן היכל התרבות 6 (צילום: נועה מגר)")
המחמאות מגיעות להם על כך שהם לא נחים על זרי הדפנה של ההצלחה בארץ ובחו"ל וממשיכים קדימה, משתנים, מחפשים, מנסים. כיוונים חדשים, סאונדים חדשים, שירים חדשים, הופעה שנשמעת שונה מאוד משני הסיבובים הקודמים שלהם בארץ, בטח ובטח מזו של היכל התרבות. הכי קל היה להם להמשיך באותה מתכונת, עם אותם להיטים מנצחים, אותו סט אקוסטי באמצע, אותן יבבות ג'ופלין, אותו סאונד אמריקני.
ניסיונות להישמע קצת אחרת
אבל לא. המוג'וז חזרו מאירופה לקראת אלבום חדש שייצא בנובמבר הקרוב בארץ (ובפברואר בשאר היבשת) עם ניסיונות להישמע קצת אחרת ממה שהתרגלנו וביצעו הלילה בבארבי סוג של ניסוי כלים על מאות המעריצים שלהם, שרוב הזמן הלכו איתם.
ייתכן גם שיש להם מעריצים שיצאו מההופעה הזו מעוקמי אף, מאוכזבים, כשפחות מחצי תאוותם בידם. אז מה. לרצות מעריצים זה לא הדבר המרכזי, בטח שלא הכי חשוב ברוקנ'רול. להפך. אמן רוק גדול, אמיתי - ואבידן והמוג'וז הם כאלה - הוא כזה שבכל פעם עושה משהו אחר ומאתגר את הקהל שלו. סתכלו על שלום חנוך, על ברי סחרוף, פורטיס, אהוד בנאי, חמי רודנר, מוש בן ארי, הדג נחש.
אבידן והמוג'וז שינו את כל המופע שלהם. הם פתחו עם "Got It Right" עם שתי אקוסטיות, שהזכיר קטע של הדורז. אבידן עלה לבמה כמו ג'ים מוריסון וזכה לשריקות שמחה. כמה התגעגענו לקול הזה. ב-"Losing Hand" כבר היה ברור שהם לא באו לחפש ריגושים מיידיים, אלא להיות מורכבים ומושקעים יותר. ב-"Sweat & Tears" אתה מבין שאירופה והטחינה של ההופעות לקחו אותם למקום מעט מאופק יותר, עם פחות אטרף. וכשמקדם ההיסטריה נמוך יותר אתה נשאר עם הרוקנ'רול במובנו הטהור - זמר אדיר, להקה מצוינת, שירים טובים, בלדות שנוגעות ולהיטים שמרקידים.
ההופעה התחילה מחדש בשיר הרביעי, "Rubber Bandgirl", שהעיף את הבארבי למעלה. ועדיין, המוג'וז ניגנו כאילו הם באיטליה או צרפת והקהל שומע את השירים האלה לראשונה. אחריו הגיע "Before The Devil", שהכרנו כבר בהיכל התרבות וצפוי לככב באלבום הבא (או בזה שאחריו), רוקנ'רול מושלם, לפי הספר שהם מנסחים בעצמם, עם קצב מידבק, אחלה גיטרה מובילה ותפקידי שירה נהדרים של כל ההרכב. אחריו רדף "Hoist", גם הוא חדש לדברי אבידן, שנשמע שונה מרוב מה שהם עשו עד היום, שיר איכותי שהקהל הגיב אליו היטב.
מפגיזים את הקהל ברעש גדול ופליקרים לעיניים
ב-"Small Changed Girl" אבידן עובר לקלידים ולמפוחית, כדי לשיר את הבלוז ההוא על הבחורה ההיא, עם הצ'לו הזה של הדס קלינמן, כפסקול מושלם ללגימת וויסקי. וכמו באלבום מתחבר אליו באופן טבעי "The Ghost Of a Thousand Little Lies" שעובר מהבלוז לקטעי צעקות סוערים, רועשים, פרועים, שמפגיזים את הקהל בשאון גדול ופליקרים מהבהבים לתוך העיניים בתענוג אלטרנטיבי.
_c.jpg "אסף אבידן והמוג'וז, פרדיסו 2 (צילום: Vincent Carmiggelt)")
לפני השיר הבא "Deciple" מזהיר אבידן שהם לא הספיקו לעבוד עליו מספיק. הוא מנגן קלידים, וזה מתחיל כבלוז, אבל הצליל קריר יותר, ומנוכר, מזכיר במשהו את דיויד בואי ובעיקר את הפינק פלויד מהאזורים של "Shine On You Crazy Diamond". אוי כמה שהחבר'ה האלה מגוונים. על "Your Anchor" מספר אבידן שזה השיר הראשון שהעלו למיי ספייס, מציין שצברו כבר למעלה ממיליון האזנות ומונה בעוקצנות קלה גם את אלה של אביב גפן. זה שיר קטן, עם שניים וחצי אקורדים, מעט בוסרי, אבל הוא מכיל בתוכו אלמנטים חשובים שבהמשך הדרך התפרצו בגדול בשירים אחרים שלהם.
כמו ווילי נלסון ב"לכשכש בכלב"
את "Weak", הלהיט הקלאסי, הקהל כולו שר במקהלה. ככל שאני שומע את השיר הזה יותר הוא מזכיר לי את הסצנה מ"לכשכש בכלב", שבה מביאים את ווילי נלסון בתפקיד זמר קאנטרי-פולק זקן כדי שיקליט שיר חדש על "הנעל הישנה - The Old Shoe", שיישמע כאילו הוא שיר פולק עתיק משנת ה-30' ומוסיפים אותו לספריית הקונגרס. "Weak" נשמע כל כך שורשי ועתיק, עד שאתה יכול לחשוב שמדובר בקאבר לקלאסיקת פולק אמריקנית.
_c.jpg "אסף אבידן והמוג'וז, פרדיסו 3 (צילום: Vincent Carmiggelt)")
אחריו הם חוזרים לתת בראש עם "Early Mourning", שגם אליו התוודענו כבר בהיכל התרבות, שיר שמוכיח סופית שאסף אבידן והמוג'וז לא עושים רוקנ'רול - הם עצמם הרוקנ'רול. כל הדרך מהבלוז, לקאנטרי, לרית'ם נ' בלוז, לרוק, לפרוגרסיב, לכבד, לפאנק, למטאל ולגראנג' - וגם כל הדרך חזרה. ב"Little Stalion" החגיגה נמשכת, הלהקה כותשת, אבידן צורח, והכל שמח. "Her Lies" הוא להיט נהדר לרדת ממנו לכיוון ההדרן.
הפראיות פינתה מקומה למקצוענות
הם חוזרים עם "Hangwoman", ללא ספק להיט הרוק הכי סוחף שנוצר בארץ בעשור האחרון (לצד שיר או שניים באלבום האחרון של הקספרים), שנשמע כמו שעטה של ארבעה סוסים אציליים עליהם דוהר אבידן, קינג אוף קאנטרי, לכיוון קו הגמר עד הניצחון. ב-"Growing Tall", להיט אחרון לסיום אחרי שלל תודות ("הבארבי זה הבית שלנו, איפה שאול ה** ****?"), הם שרים עם הקהל "I got My Mojo Working" ויורדים סופית.
יש מצב שחלק מהקהל יצא מההופעה הקצרה הזו מעט מבולבל. כי הפראיות ומשולחות הרסן שאפיינו את ההופעות שלהם בסיבוב הקודם פינו מקומן למקצוענות, למוזיקה עם יותר מחשבה. אבידן והמוג'וז כבר לא עולים לבמה כדי להוכיח שהם להקת הרוק הישראלית הגדולה מכולן כיום - כי את זה כבר כולם יודעים. הם באים כדי להתקדם עם הקהל קדימה, לעלות איתו למדרגה הבאה, שזה אומר לוותר על היותם טרנד הייפי עם כמה להיטים ולהפוך למעניינים ומורכבים יותר, חזקים יותר, אמנותיים יותר. ועל כך צריך להצדיע להם. שוב.
>> אביב גפן יחמם את U2 באתונה; אמיר דדון בשירים חדשים מאלבום הבכורה