לא מזמן חברה שיתפה בפייסבוק מאמר המסביר את יתרונותיה של "מקלחת יער" (שינרין-יוקו ביפנית) – מסורת יפנית עתיקה שלפיה נכנסים ליער, מאטים את הקצב, פותחים את החושים ואת תשומת הלב לטבע ומבצעים פעילות פיזית מתונה במטרה לרענן את הגוף והנפש. בעוד שמטרתו של המסע היא להגיע ליעד, מטרת הליכת שינרין יוקו היא לאפשר לאדם להעריך דברים שאפשר לראות או לשמוע רק כשנעים באטיות, ולקחת הפסקה מהמתח של חיי היומיום.
התימוכין המדעיים לבריאות המסורת הזו הגיעו הרבה אחר כך, וממשיכים להגיע. שיפור המערכת החיסונית, עלייה בחיוניות, ירידה בהורמוני מתח, בחרדה, דיכאון, כעס, עייפות ובלבול, וגם הפחתת לחץ דם ושיפור מטבוליזם. אבל מה לעשות אם לא מתגודד יער עבות ונאה מחוץ לחלונכם? נדמה לי שלהקשיב לאלט ג'יי יכול לעבוד באותה צורה.
איכשהו יצא שלהופעה של השלישייה הבריטית בראשון לציון ב-2015 לא הצלחתי להגיע, אבל להופעה שלהם ברומא דווקא כן, אחרי הכול כל הדרכים מובילות וגו', ולראשון מובילים בעיקר פקקי תנועה. וכבר ברגע שהחלו צליליו של "Deadchurch" העוצמתי מאלבומם האחרון, והאורות היכו בבמת אולם הספורט העגול פאלאלוטומטיקה כמו ברקים שמתפוצצים ואז נוזלים מטה, היה ברור שזאת הולכת להיות חתיכת הליכה וטוב שנעלנו נעליים נוחות.
לא היו הרבה דיבורים שם, מלבד מילות הברכה האיטלקיות ההכרחיות שגררו את תשואות הקהל, וגם לא הפסקות אחרות, רק 20 קטעים שנדחסו לתוך שעה וחצי – חצי מהם מהאלבום הראשון, ובחצי השני התחלקו האלבום השני והשלישי – ואפשרו לנו ללכת לאיבוד בתוך היער שלהם, עם הפניות החדות האהובות שהם מבצעים כמה פעמים במהלך כל שיר. כאילו מגיעים לשביל שמתפצל, עוצרים לרגע כדי להביט על האופק, ובאינטואיטיביות בוחרים לאן להמשיך ללכת. הרי המטרה היא לא היעד, אלא השיטוט עצמו.
שלושה נגנים בודדים היו יכולים לא להספיק לאולם הגדול העגול ולקהל שהתגודד ברחבה שמול הבמה ומילא את המושבים שמולה, בחצי האולם. אבל ג'ו ניומן, גאס המילטון ותום גרין, עם הגיטרה-קלידים-תופים שלהם, הם סיפור אחר. סינרגיה ששוטפת את החלל ומהדהדת בין הקירות. מאפשרת למי שממול להיסחף בלי לפחד לטבוע, בעיקר בדהירות האינסטרומנטליות שעוטפות את השירים.
אבל בואו נדבר עוד על התאורה, המופע האור-קולי שהקיף את הצלילים ודחף אותם קדימה. לא רק מכות ברק, גם טפטופים וריצודים ודגדוגי אור אדומים, ופלאשים אפילפטיים מסנוורים לבנים שמקפיאים אותך בתוך תמונה נצחית, וגלים ירוקים ששוטפים כמו סופת עצים. ואור אחד שנפתח ונפתח על אחד מעמודי התאורה במרכז ונראה ממש כמו האור הזה, אתם יודעים, בצד האחר, המפתה את המתנדנדים בין חיים למוות, זה שאסור ללכת אחריו גם אם ממש רוצים.
עוד נקודות אור: הקהל האיטלקי שהפגין נוכחות מתוקה ונלהבת ומעוררת קנאה, הריע ושר ורקד ומחא כפיים; הביצוע של "Pleader" מהאחרון, שהקונצרטיות העדינה שלו כל כך יותר יפה על במה מאשר באלבום; "Tessellate" הנהדר, שנשמע כמו פתיח לסדרה שאני ממש רוצה לראות, מין מתח סקנדינבי שקור כחלחל חודר בו את האוויר; הביצוע האינטראקטיבי של "Matilda" עם הקהל; וכמובן "Breezeblocks", שאיך לא, חתם את ההדרן, עם ה"בבקשה בבקשה אל תלכי אני כל כך אוהב אותך אני כל כך אוהב אותך" הרפיטטיבי שלו.
כשאין הרבה דיבורים, אלה שיש מקבלים משמעות. למשל, "זאת היתה ההופעה הכי טובה ומרגשת שהיתה לנו בסיבוב הזה" מפיו של המילטון. היה ברור שהוא מתכוון לזה. היה ברור גם שזה נכון. תל אביב, יש לך אתגר.
אלט ג'יי יופיעו בגני התערוכה ב-28 במאי. לכו.
(הכתבת היתה אורחת של הפקת ההופעה)