אדם עשיר, מה יש לו בחייו? מתחת לכל שכבות היוקרה, הפאר, ההדר ונוצות הטווס, יש משהו עצוב ונוגע ללב באלבום החדש של ג'יי זי. ספק אם זו הייתה כוונתו, אבל מרוב הצהרות על מולטי-טאלנט - כלכלי, יצירתי, חברתי, אופנתי ומעמדי - החדש של ג'יי זי משדר דווקא אין-אונות אחת מכמירה ומטרידה, שנוגעת במקומות אליהם השירים החדשים בכלל לא מחלחלים.
לכותרת האלבום ה-12 שלו בחר הכוכב מונחים מאנגליה הימי ביניימית: הגביע הקדוש שמסמל הבטחה וחתירה דתיות, וה"מגנה כרטא", שהייתה האמנה החברתית הראשונה באירופה, שבה מלך הכיר במשהו באנושיותם של נתיניו. אבל ג'יי זי, 43, מהבדרנים החזקים בעולם, שנשוי לאחת הנשים החזקות בעולם, ושבשנה שעברה "פורבס" אמד את הונו ב-500 מיליון דולר, רחוק משני המושגים הללו ולא יודע למנף את הצלחתו להישג אמנותי.
מכור מראש
עסקית הוא מסודר נפלא: הוא בעלים, בין השאר, של חברות הקלטות וניהול מוזיקה, של מועדון, של חברת אופנה, של סוכנות ספורטאים, וגם של אחוזים בודדים בקבוצת NBA.
האלבום החדש מגיח לעולם אחרי שתפר עסקה שבה סמסונג קנתה ממנו מיליון עותקים מהאלבום במחיר 5 דולר לאחד, כדי לאפשר לה חלוקה חינמית ובלעדית שלו באפליקציה של ג'יי זי במכשירי אנדרואיד שלה. אז בארבעה ביולי האלבום הופץ למיליון משתמשי סמסונג, ורק כמה ימים אח"כ הוצע למכירה באפיקים אחרים.
העסקה מעידה על מעמדו של ג'יי זי פעמיים: פעם אחת מפני שהיום אפילו כוכבי-על כמוהו בקושי מגיעים למכירות בסדרי גודל כאלו, בעוד שהוא כבר מסודר מראש. פעם שנייה משום שסמסונג נפרדה מ-5 מיליון דולר פשוט כדי להתפאר בכוח המשיכה האדיר והמוכח (לדעתה) של המותג ג'יי זי.
משווה את עצמו למוחמד עלי, מייקל ג'קסון ומייקל ג'ורדן
"מגנה כרטא, הגביע הקדוש", מוכיח אם כן, עוד טרם יציאתו לשוק, מדוע יוצרו הוא סוחר מצוין. אבל האם ג'יי זי גם נשמע בו כמוזיקאי מעולה? למרבה הצער התשובה היא לא. ג'יי זי גייס לצדו שורת מפיקים כוכבים, בין השאר סוויז ביטס ודה דרים, פארל וויליאמס וטימבאלנד הוותיק, שהיה המפיק העיקרי כאן. הוא הביא נבחרת אורחים נוצצת, הכוללת בין היתר את ריק רוס, נאז, פרנק אושן וג'סטין טימברלייק - איתו הוא יוצא הקיץ למסע הופעות משותף. והוא מארח גם את אשתו ואם בתו בת השנה בלו אייבי, ביונסה נואלס.
האזינו לאלבום במלואו: Magna Carta/Holy Grail
אבל כל הנכבדים הללו לא באמת מעלים או מורידים, באלבום שמורכב כולו מהחיבור בין רברבנות והתחבטות שכבר שמענו אצלו הרבה בעבר. ג'יי זי, בצניעות אופיינית, משווה את עצמו למוחמד עלי, למייקל ג'קסון ולמייקל ג'ורדן, הנפילים הכי גדולים בתרבות האמריקנית השחורה. מלבדם הוא מאזכר גם מותגי יוקרה של רכב, שעונים ואופנה, ספורטאי-יוקרה וציירי-יוקרה.
עלייתו ועלייתו: מעושר עד שעמום
ג'יי זי כבר סחט את הלימון של הפרידה מחיי הפשע הקטן ברחובות המסוכנים של ברוקלין ועלייתו למעמד של כוכב-על ולקשרים עסקיים-חברתיים ופוליטיים שסייעו לו להתחכך בשועי עולם ולהיות, ביחד עם אשתו, בני בית גם אצל בונו, סולן יו 2, באירלנד, וגם אצל ברק ומישל אובמה בוושינגטון.
ג'יי זי יכול להיות גם אדם רגיש, מודע, מעורב ונדיב. אבל האופן בו האלבום נוגע ללב טמון בכך שלהבדיל מלא מעט אמנים כמותו, ששיתפו אותנו במצוקת הפער שבין המקום ממנו גדלו למקום אליו הגיעו, לג'יי זי החרזן האדיר כבר לא נשאר שום דבר חכם, נוגע, עמוק, מצחיק או סתם מעניין להגיד על זה.
Oceans עם פרנק אושן
Picasso, Baby
ג'ון לנון קרע את עצמו בווידויים ב"פלסטיק אונו בנד", רוג'ר ווטרס מהפינק פלויד תרם לאנושות את "הצד האפל של הירח" ואת "החומה". לא מעט ראפרים, כולל ג'יי זי עצמו, שוררו על הקהילה, החברים והמתים, שנותרו מאחור בשכונות בזמן שהם קנו לעצמם מעמד, תהילה, ואחוזות מבוצרות במתחמי-יוקרה, שאליהם חברי כנופיות מהגטאות השחורים בקושי מסוגלים להסתנן.
שר על ספינות העבדים, פוחד להיות אבא
אז ג'יי זי מתרברב ומתלבט בו זמנית אבל, אחרי תרייסר אלבומים וכמעט עשרים שנות קריירה, זה פשוט משעמם. מה גם שמוזיקלית אין פה רגעים שמדגדגים את המיטב שלו מהעבר. פרנק אושן שר נפלא באירוח שלו ב"אושנז", שמנסה לעמת בין ההפלגה המתוארת של השניים ביאכטה לאורך חופי אפריקה לבין ספינות העבדים שקרעו משם את אבותיהם. ולשיר "פיקאסו בייבי", בו ג'יי פורס את טעמו ברכישת אמנות, היה פוטנציאל להמריא מהגרוב המגניב שלו, אבל לא ברור למה ג'יי כפה עליו את הטקסט הזה.
"Jay Z Blue"
השיר היחיד בו משהו מבליח וקורע את יריעות השעמום האפור והמולטי-מיליונרי של האלבום קורה ב"ג'יי זי בלו". שם, במקום לתהות בשאלות של עושר ומשמעותו הוא מתלבט לגבי אבהותו הטריה ומתוודה ש"אבי מעולם לא לימד אותי להיות אב, ואני מנסה, ואשקר אם אגיד שאיני מפוחד".
בשיר הפותח של האלבום, שאגב מתחיל דווקא בקולו של הזמר האורח, ג'סטין טימברלייק, ג'יי זי משתמש בפזמון מ"מריח כמו רוח נעורים" של נירוונה, שקורט קוביין כתב טרם נסיקתו בזמן-שיא לאלילות שיא ולהתאבדות. קוביין כאילו ניבא את הריק הגדול שמצפה לו בכלוב ההצלחה והפרסום, בעוד ג'יי זי מדגים איך נשמע אמן גדול אחרי שמחלפותיו היצירתיות כבר גולחו בכלוב הזה.
אולם בעוד שקוביין נטש את הלבטים ורצח את עצמו והשאיר בעולם יתומה, ג'יי זי האב הטרי, מעדיף כנראה לחיות טוב, בזמן שהאמנות שלו גוססת. מי יכול להתווכח איתו על זה? החיים שלו, כך הוא שר - כאדם, כבעל, כאב, כאמן, כמנהיג משגשג, נערץ ועשיר ומוכר - החיים שלו עשירים, ממצים, עסיסיים ומספקים. אבל האמנות שלו, לפחות בשנים האחרונות, מיובשת.
"Holy Grail" עם ג'סטין טימברלייק
