האמת, היה לי קשה לוותר על ההזדמנות לראות את ראול משפיל את הפועל ת"א מול כל אירופה. עד שברי סחרוף עלה לבמה עוד צפיתי בשידור החי בטלפון הסלולרי שלי, אבל אז ברי התחיל לשיר את "חיית הברזל", והבנתי שהשורה "ברזל מצופה מתכת ערמומית/ מוזרמת אלקטרוניקה, מוזרקת נתונים" - נכתבה עליי.
הנביא של הריאליטי
על מאיר אריאל ז"ל נכתבו במהלך העשור האחרון כל כך הרבה סופרלטיבים, שקשה כבר להוסיף עליהם. גאון מוזיקלי, מחייה השפה העברית, אלכימאי לשון ועוד. אחרי האזנה מחודשת לאלבום "רישומי פחם" ניתן להוסיף על כל המחמאות המוצדקות האלה את התואר "נביא".
מאיר אריאל לא זכה לראות את שפרה ואלירז יוצאים כמנצחים מבית האח הגדול, למעשה - הוא מת לפני שטרנד הריאליטי שטף לנו את הטלוויזיה - ובכל זאת, הוא צפה שזה בדיוק מה שיקרה כשחיית הברזל תגיע אלינו: "כל הקולוסיאום הכל-עולמי הזה, עם חלונות ההצצה אל הזירה, המלאה גלדיאטורים שהם חיות טרף, ודם מציף את תת ההכרה".
הוא גם ידע שלא נוכל בלי זה, שלא נוכל שלא להיגרר לתרבות ה-SMS והפייסבוק. "תחליף תחנות תמיר ערוצים", הוא כתב כנביא זעם, "תחשוב שאתה מחוץ לכל זה, אבל בינתיים בעצם מה שקורה זה, שאתה עוד אחד שיורה ויורה, מתרגל לחסל בלחיצת כפתור, חיית טרף, גלדיאטור".
יוזמה מבורכת, ומטרה שמקדשת את האמצעים
קל לשכוח את האלבום "רישומי פחם" שיצא ב-1996, אבל קשה להתעלם ממנו. הקטלוג של הטרובדור מקיבוץ משמרות הוא כזה שמכריח אותך להתעמק בו, כדי לנסות ולהבין אותו. החל מ"ירושלים של ברזל", דרך "שירי חג ומועד ונופל" ועד "ברנרד ולואיז" - הנר שלנו צריך להאיר בחוזקה כדי לנסות ולצלוח את כל הרבדים שבו. את "רישומי פחם" אי אפשר להאיר עם נר, צריך בשבילו פנס דיגיטלי חזק.
ההוצאה המחודשת של האלבום הקשה ביותר של אחד האמנים הכי גדולים שהיו לנו, היא יוזמה מבורכת. הקונספט של מוזיקאים בכירים שקיבלו יד חופשית "להוסיף צבע" למלודיות וליצירות המחוספסות של האלבום המרתק הזה, נותנת הזדמנות לקהל הפחות נישתי לקחת חלק בתופעה שנקראת מאיר אריאל. גם אם לא כל הביצועים באותה רמה, המטרה כאן לגמרי מקדשת את האמצעים.
כולם היו טובים, אבל שלומי שבן מעל כולם
ההופעה אמש בבית האופרה בתל אביב, ששיקפה לחלוטין את רוח האלבום, זכתה לביצועים מדוייקים של כל האמנים. החל ב"חיית הברזל" בביצוע ברי סחרוף ועד "פה גדול" של בני בשן. שאנן סטריט לקח את "שיר המקצוע" לעולם הקצב הפרטי שלו, רונה קינן הוכיחה איזה רוקרית גדולה היא בביצוע שלה ל"בס בבלון", עמיר לב דקלם את "האדם אינו אלא" בליווי חטיבת כלי נשיפה מעניינת ונועם רותם הראה כמה יפה יכול להיות שיר פולק כשהוא מבוצע על ידי זמר מוכשר וגיטרה אקוסטית.
מעל כולם בלט שלומי שבן, שהוכיח סופית שלפעמים השלם גדול מסך חלקיו, כאשר ביצע את "דמוקראסי" בביצוע מופשט, כמעט בחושך מוחלט, בדיוק כמו שמילות השיר דורשות. מועדון לילה אפלולי (עד כמה שאפשר לקרוא למשכן לאמנויות הבמה מועדון לילה), דחוס קהל הביל וסמיך, ספוג ומעושן, במה גבוהה שהוארה קלושות ולצידה פסנתר ישן שמאליו כמו מנוגן. כששלומי מנגן, זה תמיד מרגיש כאילו הפסנתר מנוגן מאליו.
חבל שהערב הזה הוא חד-פעמי
לעומת הערבים המרגשים והמשתפכים לזכרו של מאיר אריאל, שמצויינים כבר עשר שנים ביום השנה למותו הטראגי, הפעם הדגש היה על המוזיקה. בלי דיבורים מיותרים של יואב קוטנר, או העלאת זכרונות ספונטנית של האלמנה, תרצה אריאל. הקהל במשכן זכה לשמוע את אחד האלבומים הכי חשובים שנכתבו בישראל אי פעם, בביצוע של כמה מהמוזיקאים הכי מוכשרים שלנו - וכל זאת בעיבוד מצויין של איל תלמודי.
קצת חבל שמדובר בערב חד פעמי, קצת חבל שמעט מאוד אנשים מכירים את האלבום הגאוני הזה, קצת חבל שחלקים גדולים מהתושבים של המדינה העברית לא יבינו חלק מהשירים בגלל השפה הפתלתלה שלהם. אבל אולי בגלל זה ערבים חד-פעמיים כאלה כל כך מענגים ומרשימים. ומה אתם יודעים, הפועל שוב הפסידה, לא היה צריך להיות נביא בשביל לנחש את זה.
