קליף ריצ'ארד בישראל - סיקור וביקורת המופע בהיכל נוקיה

קליף ריצ'ארד בהופעה (צילום: אורית פניני) — צעיר נצחי. קליף ריצ'ארד בהופעה | צילום: אורית פניני

אנחנו שופטים את גיבורי התרבות שלנו לפי סטנדרטים אחרים, שונים. אי אפשר לבקר הופעה של ריהאנה באותה דרך בה ננתח הופעה של מדונה. זה לא רק פער הדורות, זה גם תו תקן מסוים שמספק האמן במשך הזמן. בשנים האחרונות מגיעות אלינו הרבה אגדות מוזיקליות. זה התחיל עם הביקור המלכותי ב-2008 של סר פול מקרטני, שסלל את הדרך ללאונרד כהן, אלטון ג'ון, בוב דילן, פול סיימון וממש לאחרונה גם של ברברה סטרייסנד וברט בכרך. אמש הגיע תורו של אביר בריטי נוסף להגיע לכאן ולרכך לנו את בלוטות הציניות, סר קליף ריצ'רד. אגדה שהייתה באמת.

למען הסר ספק, קליף ריצ'רד היה הג'סטין ביבר המקורי. אליל הבנות המושלם הראשון. נכון, הייתה לו מלחמה גדולה מול אלביס פרסלי מהצד השני של האוקיינוס, אבל בעוד אלביס היה "הילד הרע" שבנות הטיפש-עשרה היו שומעות בקול רם כדי לעצבן את ההורים, קליף היה זה שהן היו מפנטזות לצעוד איתו אל החופה. למרבה האירוניה: קליף נשאר רווק נצחי, והשמועות על היותו הומוסקסואל (שמועות שהוא סירב להכחיש, ואף ביסס אותן חלקית בספרו האוטוביוגרפי) כנראה ירדפו אותו עד יום מותו.

קליף ריצ'ארד בנוקיה: Congratulations (צילום: יובל אראל)

קליף ריצ'ארד בנוקיה: Can't Take The Hurt Anymore (צילום: יובל אראל)

קליף ריצ'ארד בנוקיה: Devil Woman (צילום: יובל אראל)

יורם טהרלב כתב בשלהי שנות השישים את אחד הלהיטים הכי גדולים של להקת הנח"ל, שחשף את מידת ההערצה של המין היפה לקליף, גם בארץ הקודש: "ישנן בנות, ישנן בנות/ שמשתגעות ממש על קליף/ ולא רוצות הן שום תחליף/ רק קליף ביום וקליף בליל/ וקליף הוא מלך ישראל". כשהשיר נכתב, היכל הספורט ביד אליהו היה אמפיתיאטרון פתוח ללא גג.

אמש, בהיכל הספורט על שם חברת סלולר פינית, מילאו מפה לפה את היציעים אותן בנות שרצו לצעוד עם קליף אל עבר האופק. הן התבגרו מאז, אי אפשר להתחמק מאותות הזמן. אלא אם כן אתה מוזיקאי מיליונר שיכול להרשות לעצמו כנראה להיראות צעיר לנצח - כי קליף ריצ'רד נראה הכל חוץ מגבר בן 72.

האביר המתבגר עולה לבמה בדילוגים קלים של ילד, ומזיז את האגן שלו לכל הכיוונים כאילו אלביס פרסלי לא קבור בממפיס כבר 36 שנה. הקול שלו נשאר כשהיה, מלאכת קסם של ממש. השיער מלא, הגוף חטוב והכריזמה מתפוצצת לכל עבר. לא משנה כמה משפשפים את העיניים, קשה להאמין שמדובר באדם שזכאי לקצבת זקנה מהממלכה הבריטית.

הקהל היה מבוגר בחלקו, ובחלקו האחר היה מבוגר יותר. וזה בסדר. בשלבים הראשונים של ההופעה הצופים כנראה שכחו שהם בהופעת רוקנ'רול, אבל הקצב והכריזמה של סר ריצ'ארד הצליחו לסחוף במהרה גם את המבוגרים ביותר בקהל. שלושה שירים לתוך ההופעה הגיע "Living Doll", שלאגר בן 54 שנים (!) שהצליח להעיר את החלקים המנומנמים בהיכל הענק. מרגע זה, חגיגת הנוסטלגיה העלתה הילוך.

עם חוש הומור בריטי קלאסי ומדבק, קליף ריצ'ארד משחק את תפקיד המארח בצורה מושלמת. הוא מתייחס לפיל בחדר ומספר אנקדוטות על הגיל שלו ("מלצר צרפתי במסעדה בפריז אמר לי שאני לא יכול להיות קליף ריצ'רד, כי קליף ריצ'רד מת"), ומספר חוויות על ביקורים קודמים בישראל - בשנות השישים עם להקת "הצלליות", ובחגיגות ה-40 למדינת ישראל.

בין להיט גדול ("Bachelor Boy"), ללהיט עוד יותר גדול ("Summer Holiday") הוא ביצע שיר במיוחד לבקשת הקהל הישראלי ("Lucky Lips") וגם הזכיר שמדינת ישראל הביסה אותו 0:3 בזכיות באירוויזיון, כשביצע את "Congratulations" המופתי, שספק אם בכלל היה עולה לשלב הגמר של האירוויזיון בתצורתו הנוכחית.

רק אלביס פרסלי (21) והביטלס (17) מקדימים את ריצ'רד (14) בכמות הסינגלים שהגיעו למקום הראשון במצעד הבריטי. לצורך השוואה, מדובר בדיוק בפי שניים יותר ממייקל ג'קסון. בשביל להבין כמה פופולרי היה ריצ'ארד בבריטניה של הסיקסטיז אפשר להוסיף גם את העובדה שלהקת הליווי שלו, "הצלליות", הגיעו גם הם 5 פעמים למקום הראשון בתוך שלוש שנים - מספר זהה לכמות הפעמים שדיויד בואי עשה את זה במשך כל שנות הקריירה הארוכה שלו.

תו האיכות שלו הגיע גם מהעמיתים למקצוע. פרדי מרקורי אמר שלקליף הייתה השפעה מכרעת על אישיותו כמבצע. ג'ון לנון אמר שעד שהגיעו ריצ'ארד ו"הצלליות" לא הייתה מוזיקה בריטית שראויה להאזנה, פול מקרטני הגדיל לעשות והודה שהביטלס גנבו את כל ההעמדה של ההופעות שלהם מ"הצלליות" וג'ורג' הריסון סיכם את זה עם המשפט: "בלי קליף, לא היו ביטלס".

אלא שסר ריצ'ארד לא הסתפק רק בלהיטים, בהופעה שנמשכה יותר משעתיים הוא לא התבייש להציג שירים מהאלבום שבדרך - שיורכב מגרסאות כיסוי שלו לשירי רוקנ'רול חלוציים - כלומר, המיטב מפסי-הקול של "אסקימו לימון" ו"אלכס חולה אהבה". בנוסף, הוא הציג שירים שהוא אוהב במיוחד, שלא זכו להצלחה מסחרית. הוא כינה את השירים האלה בחיבה "My Greatest Flops", או בעברית: "הכשלונות הכי גדולים שלי". ספק אם ריהאנה תרשה לעצמה לעשות את זה.

בביקורו האחרון בישראל, לפני 25 שנה, הקליט קליף ריצ'רד ביצוע מקסים ל"ירושלים של זהב" של נעמי שמר. בתרגום האנגלי הוא שר: "ירושלים, לנצח צעירה, ובכל זאת מבוגרת". כך אפשר גם לתאר את סר קליף ריצ'ארד של שנת 2013. קשיש בן 72, שרוקד ושר כמו ילד בן 19 - וגורם לקהל שלו להרגיש צעיר לנצח.

מצאתם טעות לשון?