ההופעה של שלומי סרנגה וגליקריה באמפי שוני בליל שבת היתה קצרה יחסית, אבל ממצה מאוד. שעה ושלושים וחמש דקות היא נמשכה, ובמהלכה נתן סרנגה את מיטב להיטיו בעברית וביוונית, כשגליקריה מחזקת אותו בשמונה שירים משלה, בהפקה מוזיקלית טובה של תמיר קליסקי, והרכב של 9 נגנים שנתן ליווי מוזיקלי נהדר.
מרים את הטמבורין וצועק "יאסו, שוני!"
סרנגה עלה לבמה עם הגוף הגדול והבסים הנמוכים, ובמשך כשעה ומחצה נע עליה כמו מתאגרף עדין שבא להרוג אותך ברכות. הוא שר יציב, שר חזק. לא מוחמד עלי שמתעופף כפרפר ועוקץ כדבורה, כי סרנגה כמעט לא זז במהלך ההופעה, וגם לא דוקר אותך באלמנטים בלתי צפויים. מזכיר יותר את פורמן או מייק טייסון. קול עמוק, גוף שנע באיטיות, משא כבד של מאות שנות מוזיקה יוונית ועשרות שנות מוזיקה ישראלית על כתפיו, מ"טרגודו" ועד "האומנם". אבל הנוכחות שלו כה דומיננטית בזירה, שכאשר הוא מרים את הטמבורין וצועק "יאסו, שוני!", אתה יושב מולו ויודע שלא משנה מה תעשה - הוא יפיל אותך. וכל בומבה שהוא נותן, כל להיט שהוא משגר, מעיף אותך לקרשים או לעננים. שעה וחצי, 17 סיבובים, נוק-אאוט.
ההופעה הזו הדגישה חזור והדגש את המצב המיוחד אליו נקלע סרנגה, שהוא ללא ספק אחד הזמרים המבצעים המרתקים והאיכותיים כיום במוזיקה הישראלית על כל גווניה. פרשת הדרכים בקריירה עליה ניצב הזמר בעל הקול האדיר הזה רק לפני כשנה וחצי, עם הוצאת האלבום "מונו", רק הולכת ונעשית מורכבת יותר. לרשותו להיטיו מפעם, שירים מוכרים בגרסאות ביוונית, כמו "אינתה עומרי", "צור משלו אכלנו", "מימולטה", "עיניך החומות" ו"בום פם". מנגד ניצב שיר שונה לחלוטין כמו "מקום אחר" והקאבר האדיר ל"את תלכי בשדה (האומנם)". בתווך נמצאים להיטיו האחרונים בעברית.
שלומיקו ישראליקו יווניקו
המצב הזה מיוחד, כי סרנגה עשוי להרוויח בגדול קהלים שונים ולהיות אמן ורסטילי נהדר. מצד שני, יש אנשים שאוהבים לסמן זמר ולתייג אותו וקשה להם לקבל שינויים ותפניות בקריירה. ההופעה הזו בשוני, שבה נתן סרנגה את מיטבו, הראתה את ההזדמנות מול הסיכון וחידדה את השאלה מי הוא בעצם הקהל שלו. זה של שוני היה מגוון, רובו מבוגר, שבא לשמוע ולרקוד את המוזיקה המיוחדת הזו, שכאשר היא בשיאה היא מרגשת מצד אחד, ומהנה ומקפיצה מצד שני, ולהעביר ערב בכיף עם שלומיקו ישראליקו יווניקו.
אבל למה לשאול שאלות גדולות כשאפשר ליהנות מהחיים. זו היתה הופעה טברנאית אמיתית, חפלאית, שהלהיטים הגדולים בה היו לא רק אלה של סרנגה - "חלום מתוק", "מונו", "עוד יום יבוא", "כל הנשים" ו"טאבה טומבה", אלא גם (ויש שיאמרו בעיקר) אלה שביצעה גליקריה. הזמרת שהישראלים כל כך אוהבים לאהוב הגיע במיוחד מאתונה כדי לשיר שיר אחד חדש יחסית כמו "בקפה של סטליוס", ובשאר הזמן להנעים עם השירים שכולם מכירים לפני ולפנים.
עינת שרוף של אתונה
היו שם "אלינור" ו"שיר השיירה" (עם סרנגה) ו"פני מלאך" (בלעדיו) בגרסאות המקור היווניות, "בטברנה של תומא" (עם סרנגה) - קטע רמבטיקו שכל ישראלי מכיר גם אם הוא לא רוצה, כמובן "שבחי ירושלים" בעברית, עם שירה בציבור בקולי קולות, שהפכה את גליקריה לסוג של עינת שרוף מאתונה. קול צרוד, אנרגיה, כריזמה, ויאללה כולם על הרגליים. מזל שאין בשוני שולחנות לרקוד עליהם.
ובסוף זה היה רק סרנגה, עם הקול המיוחד הזה, שבשבילו אפילו אלוהים פותח רדיו. והביצוע ל"את תלכי בשדה", שהיה מרגש ומושלם, למסגר ולתלות. כשמדברים על מוזיקה ישראלית ים תיכונית אמיתית, מתכוונים לסרנגה. אולי אחרים מופיעים במקומות גדולים יותר מאמפי שוני, אבל סרנגה ראוי שישיר מעל לעריסתו של כל תינוק ומעל קברו של כל צדיק, זמר של החיים.
