c.jpg "שלום חנוך הופעה 6 (צילום: רועי ברקוביץ')")
הנה הדבר האמיתי. כמעט. הנה השורשים שלנו. כמעט במלואם. האבנים הגדולות, אבני הבסיס, היסוד, של הרוק שלנו, המקומי, הישראלי. השירים של "שבלול" ו"פלסטלינה" : "אני שר" ו"אל תוותרי", "מה אתה עושה כשאתה קם בבוקר" (האבא של "רומן אמיתי") ו"מה שיותר עמוק יותר כחול" בגרסה המהירה, "למה לי לקחת ללב" ו"מה איתי", "אבשלום" ו"מאיה", "הבלדה על יואל מוישה סלומון" ו"הבלדה על אשת האיכר", "קח לך אישה" ו"שחק אותה". "כתבו עליו בעיתון" ו"אמא שלי" (שיר מיותר במופע הזה, נשמע כמו פסטיבל הילדים). צא ולמד - אלה הם קודש הקודשים, עשרת הדיברות, חמישה חומשי תורה, שישה סדרי משנה.
בשנתו ה-65, צעיר מכולנו
והנביא הגדול, המחייך והזועם, של הדת הזו, הקטנה, הצנועה, הנרדפת, עומד על הבמה של הבארבי, בשנתו ה-65, שערו הלבן כבר מקליש, קולו חרוך מסיגריות, אבל הוא צעיר מכולנו, ועד סוף הלילה יהפוך מנביא למשיח, אך לנצח יהיה הנער ממשמרות שגילה את תל אביב והיא גילתה אותו, זה שמאס בשירי ארץ ישראל והחליף את האקורדיון של הלהקה הצבאית בגיטרות החשמליות של הצ'רצ'ילים כדי להמציא את המוזיקה הישראלית מחדש, הבן היתום שאריק איינשטיין כמו היה לו לאב והרוק הישראלי היה לו לפרויקט חייו.
c.jpg "שלום חנוך, רוני פיטרסון, הופעה (צילום: רועי ברקוביץ')")
וזה כמעט, כי הוא עצמו אומר: "תדמיינו כאן לידי על הבמה עומד אריק איינשטיין, צעיר, עם זקן". כשאריק היה בן 70 כתבתי סיפור דמיוני על איך הוא עולה בבארבי בהפתעה בארבע וחצי בבוקר בהדרן של "חיות לילה". אמש בבארבי, במופע הראשון במסגרת "ארבע תחנות", הנוכחות של איינשטיין הורגשה באוויר, ולא רק רוחו שרתה שם, גם אלו של אורי זוהר, צבי שיסל, ג'וזי כץ, יהונתן גפן, אפילו רפי אדר, אפילו אלונה וסימה. כאילו נכנסנו כולם, הנגנים ו-800 מעריצים, ולואי להב שלא זז מהקונסולה של בן-צור, לשעתיים לתוך הסרט "שבלול" או ל"חומר טוב", הספר של גפן.
אחד האלבומים הטובים שיצאו באותה שנה בעולם
שלום חנוך המוזיקאי של "שבלול" ו"פלסטלינה" הוא גם יוצר מקורי וגם יבואן מוכשר. השנה היתה 70', "שבלול" היה אחד האלבומים הטובים שיצאו באותה שנה בעולם כולו, אבל נקודת ההתחלה הזו זימנה סיכום של תולדות הרוקנ'רול עד לאותה נקודה, הטמעה של 15 שנה של רוקאבילי ובלוז-רוק וטוויסט-רוק ואפילו התחלה של הפרוגרסיב, והמון ביטלס. "למה לי לקחת ללב" ימשיך להזכיר את "You Never Give Me Your Money". הטקסטים, שכבר נותחו לעייפה, מהפכניים, קוראים תגר על ה"אנחנו" וה"ביחד" הישראלי, מיישרים קו עם מהפכת הסיקסטיז באיחור מקומי אופייני.
אליהם מצטרפים במופע הזה "פראג" הקודר בעיבוד פינק פלוידי, "צרות טובות" המתמרח של "השלושרים" ו"לך לפסיכיאטור" שהוא הכי צ'אק ברי. מהאלבום "Shalom", אלבום הסולו הראשון שלו, שיצא באנגליה, הגיעו "Peacefull Love", שמוכר בעברית כ"אהבה שקטה" של תמוז, שיר שאם לד זפלין היו מוציאים אותו כן היה להיט באנגליה של 73', "Under Tropical Moonlight" ונעימת "End Of The Road" בפתיחה.
"ככל שכתבת יותר שירים העומס על המוח יותר גדול", אומר חנוך לקהל. וככל שכתבת יותר שירי רוק ענקיים כך יש לך יותר מה לתת בהדרן. ובהדרן הם נתנו את "הדרכים הידועות" ו"מחכים למשיח" כטעימה מהתחנות הבאות, השלישית במקרה הזה. ההרכב הקבוע של חנוך, עם משה לוי ופיטרסון ופדי עשה כאן עבודה גדולה של שחזור ושיפוץ. המקצוענים של היום הלכו על עקבות הצעירים של פעם וחלק מהשירים בהופעה הזו נשמעים טוב יותר מאשר במקור, או לפחות לא נופלים ממנו.
40 שנה אחרי, ועשור עוד לפנינו
40 שנה עברו מאז. לפחות חצי מהקהל בבארבי עוד לא נולד אז, אבל הם זורמים איתו, עם ההומור המסוים והדיבור שהוא קצת מפעם. ושלום במרחק נגיעה ממך. מטר. מקרטני נתן לפני כמה זמן סדרת הופעות במועדון בלונדון, אבל אתם מצליחים לדמיין את "הבוס" עולה ככה במועדון בניו ג'רזי עם כל "Born To Run"? את ניל יאנג מנגן את כל "Harvest"? את דילן? את הסטונז? והנה, שלום חנוך, הגורו של שלושה דורות לפחות ברוק המקומי, האיש שהמציא אותנו כמו שאנחנו, בגודל טבעי. האם כך הרגיש משה רבינו מול הסנה הבוער, והסנה איננו אוכל.
בכל הופעה של שלום חנוך, וראיתי לא מעט כאלה בעשור האחרון, אני שואל את עצמי עוד כמה זמן הוא יופיע. כמו שזה נראה אמש - לפחות עוד עשר שנים. הבן שלי עוד מעט בן 3. אני מקווה ברצינות לקחת אותו להופעה של שלום חנוך בבר המצווה. בכל זאת, עלייה לתורה זה מנהג חשוב.