אותו ירח מרצד: אביב גפן הסתובב עם מתי כספי בקיסריה

ההצלחה כואבת

מדהים היה לראות איך כמה מחשובי המבקרים ובכירי העורכים, ואחריהם אחרוני זבי חוטם המקלדת, שעוד הלכו לגן ולא ידעו להגיד "דיסטורשן" כשגפן שינה את הרוק הישראלי לפני עשרים שנה - כולם כמו התגייסו כדי להגיד כמה גפן הפך למפלצת נפוחה בפריים טיים בערוץ 2, שהחליט "לפתע" לחתוך מהרוק האנטי-ממסדי ומשמאלנות השלום שלו, ויתר על האמת האמנותית שלו והצטרף לקונצנזוס החמים הכל-ישראלי, או כפי שחלק מהמבקרים מגדירים זאת - הצד של הרעים. כאילו שאותם מבקרים לא כותבים בכלי תקשורת המשתייכים לאימפריות של בעלי הון, כאילו שהם וגפן לא מתפרנסים מאותה תעשיית שואו ביזנס. כאילו שגפן לא עבר תהליך של כמה שנים בהן חיפש את דרכו. לא מהפך ולא הנעליים של אורנה דץ.

האמת היא, כרגיל, מורכבת יותר וקצת שונה. נכון, האופי של אביב גפן לא השתנה. הוא עדיין אחד שמסוגל להרוס למישהו את הצורה עם חדות לשונו, ויש הרבה טעויות ודברים לא טובים שהוא עשה בחיים ובקריירה. גם הוא יודה ברובם. ועדיין, עם כל המגרעות שלו, הוא נשאר יוצר מוכשר שכותב שירים טובים, שאנשים אוהבים. הוא עדיין הולך עם האמת שלו, גם אם היא לפעמים נראית קצת עקומה בעיני מישהו. הוא עדיין יודע איך להגיע ללב של הקהל, פעם אחר פעם, וגם כשנדמה שנגמר לו הסוס, הוא חוזר כמו עוף החול (למי שמחפש קלישאות). הוא עדיין מוזיקאי חרוץ שלא חושש מעבודה קשה. הוא עדיין הזמר הישראלי המושמע ביותר אי פעם (יותר מארצי ואיינשטיין), בתחנת הרדיו הכי בולטת בארץ, גלגלצ. הוא יודע עדיין, בחוכמה, איך למנף את ההצלחה, איך לנווט את הקריירה, איך להופיע בתקשורת, איך ליצור סביבו עניין. להיות טוב בכל אלה זו לא בושה. ג'ון לנון היה אשף תקשורת, דיוויד בואי נסיך של תדמיות. והנה, הם נחשבים לגדולים ביותר.

לא סולחים לו על הנעורים האבודים

אלא שבתקשורת הישראלית מעריכים אותך הרבה יותר אם אתה איזה מסכן עם גיטרה (או פסנתר, או סמפלר), עדיף אלכוהוליסט ומסומם, שגר בדירת חדר וכותב שירים על מצוקה, מאשר אם אתה מצליח למלא את קיסריה. אותם אלה שנהנים לבעוט בגפן, בחלקם, לא סולחים לו על התהליך שהוא עבר, על כך שהוא הצליח להמציא את עצמו מחדש. הוא היה אליל הנעורים שלהם, הנעורים האבודים שלא ישובו, אליהם הם כה מתגעגעים. וכדי להרגיש ולו לרגע צעירים, הם היו רוצים שגפן יישאר לנצח הפוסטר הצרחני של שנות התשעים עם ה"רוצים שינוי", ה"ילדי אור הירח", "נוער הנרות", האיפור, הגלימות והאמירות המרדניות נגד ההורים, הצבא וראש הממשלה. הם לא מוכנים לסלוח לגפן על כך שהוא לא נשאר בן 18, כדי שגם הם יוכלו להרגיש, ולו לרגע, טינאייג'רים. הם, אולי, היו מעדיפים שהוא ימות בגיל 27, בשנת אלפיים, יחד עם הניינטיז, כדי שיהפוך למין קורט קוביין או ג'ים מוריסון מקומי.

אבל גפן כאן, וכשהוא על הבמה בקיסריה, עם רשימת להיטים בלתי נגמרת, עם ה"תעויוט" שנשמעים טוב מתמיד, עם סאונד מצויין, תאורה ותפאורה עם השקעה בטעם טוב, עם גימיקים קטנים, כמו מצלמה קטנה שאיתה גפן מצלם מהבמה ומוקרנת על המסכים, בסגנון בונו - קשה שלא לפרגן לו. אפילו החליפה הכתומה שמתחלפת לחליפה ורודה והקשקוש הכביכול אנטי-טכנולוגי "ihuman, siri is dead" שמופיע על החולצה שלו ועל המסך בשיר הפותח "עולם חדש" - נסלחים לו. כי השירים מנצחים. גם החדשים, כמו "הייתי שר לך", ו"תמיד זה נגמר בדמעות", וגם כאלה שהוא שר חמש, עשר ועשרים שנה, והם כבר קלאסיקות של רוק ישראלי, על אפם וחמתם של כולם.

מהחיבור עם כספי שניהם מרוויחים

גולת הכותרת של המופע היתה כמובן האירוח של מתי כספי. גפן סיפר לקהל שגדל על התקליטים שלו, שמע אותם לצד פינק פלויד ובילי ג'ואל, העמיס על כספי טונות של כבוד וסופרלטיבים, כינה אותו "גאון" (בצדק), ו"האמן הכי גדול שהיה בישראל". זה היה מוגזם, אפילו בשביל גפן. הרי האמן הכי גדול שהיה בארץ בעיניו הוא שלום חנוך, ולו חנוך היה מסכים לשתף איתו פעולה - היה זוכה לאותם התארים, אם לא למעלה מזה. אבל אחרי ששר עם אריק איינשטיין ז"ל, עידן רייכל ואביתר בנאי, עכשיו תורו של כספי להיות זה שדרכו גפן מפלס לעצמו את הדרך לליבת הקונצנזוס המקומי, בחיבור שממנו שניהם מרוויחים - גפן של "דה ווייס" מקבל תו תקן איכותי בדמות כספי ה"גאון" הותיק, וכספי הנשכח מעין ההמונים מקבל חשיפה אדירה בזכות גפן.

הם שרו שלושה דואטים. הראשונים היו "ברית עולם" (להיט המיינסטרים הכי גדול של כספי) ו"זה מכבר". ביצועים סבירים, יפים, אפילו מרגשים. ואז גפן ירד והשאיר את כספי ל"לקחת את ידי בידך" (כספי לקהל: "פעם הוצאתי תקליט בשם 'יהודית רביץ' וזה מתוכו"), בביצוע נהדר. גפן חזר לדואט שלהם, "מסתובב", שבגרסת הופעה היה טוב יותר מגרסת הרדיו. כבר שמונה שבועות שהשיר הזה הכי מושמע בישראל בפער עצום. לא מהשירים הגדולים של גפן, בטח לא של כספי, אבל הוא הגיע בעיתוי הנכון, התאים למצב הרוח הכללי שנייה אחרי "צוק איתן", גלגלצ התלבשו עליו וכמוהם כל שאר התחנות, בעיקר משום שגפן וכספי מתחברים בו. שיהיה.

קיטש ישראלי עשוי היטב

ברגע אחר במופע גפן מקדיש את השיר "יומן מסע" לזכרו של מתן גוטליב ז"ל, מעריץ שלו וחייל בסיירת "מגלן" שנהרג ב"צוק איתן" וציטט את "יומן מסע" בסמסים האחרונים ששלח. "שרתי את השיר הזה לעצמי כל עזה", סימס לפני שנהרג. על המסך המרכזי הופיעה תמונה של גוטליב ז"ל, יפה תואר ובלורית אמיתי. על המסכים בצדדים הופיעה תכתובת הסמס האחרונה. גפן שר, וברקע נשמע קולו של אריק איינשטיין ז״ל, שמצטרף אליו לדואט. כן, אין ספק שגפן יודע לייצר קיטש ישראלי עשוי היטב, משילוב בין שיר אישי, זמר לאומי מת, מעריץ חלל וקהל שבוי.

לקראת סיום, אחרי שאירח מתמודדת מ"דה ווייס", חזר גפן להיות האביב הצעיר והמרדן. זה מה שהוא עושה לקראת כל סוף הופעה - מוריד את החולצה, חושף את השרירים, משתולל, צורח, אולי כדי להראות לעצמו, לקהל, ולכל אותם שרוצים אותו צעיר לנצח, שהצד הזה עדיין קיים בו. ב"סוף העולם" הוא טיפס על הקונסטרוקציה של התאורה ושר מלמעלה. מאז קובי פרץ לא ראיתי מישהו מטפס בקיסריה כל כך גבוה כמוהו. ואז, תוך כדי השיר, הוא זינק על הפסנתר החשמלי שהתמוטט מיד. גפן כנראה ספג איזו מכה כואבת אבל המשיך לשיר, וסיים את המופע, כרגיל, עם "דור מזויין". אמהות ואבות בקהל, בני ארבעים, שבאו עם הילדים, זעקו יחד איתם "רוצים שינוי!". וזה כל הסיפור של אביב גפן.

צפו בקטעים מהמופע:

עולם חדש


הייתי שר לך


ברית עולם, עם מתי כספי


זה מכבר, עם מתי כספי


מסתובב, עם מתי כספי


תמיד זה נגמר בדמעות


אל תדאג

• אביב גפן
• אמפי קיסריה
• הופעות חיות
• מופע
• מתי כספי
• קיסריה