מזמן לא הייתה להקה שמבחן אלבומה השני היה כה חריף. תוצאותיו משקפות שאלות שמציקות לפופ העכשווי גם בהקשרים נרחבים משל המקרה הפרטי הזה. MGMT נהנו לפני שנתיים מצמד להיטים מושלמים, "Time to Pretend" ו"Kids", שהציגו אותם ככמעט דובריו של דור. היו להם מנגינות רוטטות ומעלפות מרגש ומילים ציניות, והם נשמעו כשילוב מקורי ורענן בין מוזיקה למועדונים למוזיקה של חדרי שינה.
מהרכב אינדי אמריקני אופנתי, הם הפכו להרכב האינדי האופנתי הכי מצליח במחצית השנייה של העשור שעבר. ג'יי זי חיזר אחריהם, פול מקרטני הילל אותם, והם חיממו הופעה שלו כפי שעשו גם לרדיוהד ולבק. מאז הסטרוקס בראשית האלפיים, לא הייתה עוד להקה שכ- MGMTנשמעה כחלומם הרטוב של צעירים לבנים עירוניים ומעודכנים. זה אולי לא הקהל הכי גדול שאפשר לשאוף אליו, אבל זה הקהל הכי מעורה ומשפיע מבפנים על תעשיות התקשורת והפרסום. ולכן אהבתו עלולה להתהפך ולהיות מסוכנת וקטלנית יותר משל כל קהל אחר.
פתאום הם גילו שהם אלילים ותקווה גדולה
פתאום אנדרו ואנווייגארדן ובן גולדוואסר גילו שהם הפכו לאלילים ולתקוות הגדולות, ולמי שאמורים לגלם את צמד הבנים הכי קוליים על כדור הארץ. וזה טעון כפליים, משום שאלבום הבכורה שלהם בחברת תקליטים גדולה, "Oracular Spectacular", כלל את הלהיטים הללו אחרי שכבר שווקו קודם בגרסאות אחרות. כלומר, אותם תכנים שעוררו תשומת לב מועטה יחסית לפני כחמש שנים, הפכו בידי מפיק אחר וחברת תקליטים חדשה לסחורה הכי חמה בפופ לפני שנתיים.
c.jpg "אמ ג'י אמ טי הופעה 7 (צילום: רועי ברקוביץ')")
זה מלמד על שני דברים: הראשון הוא התפקיד המכריע שמילא בהישגיהם המפיק דייב פרידמן. הוא באמת הצליח להעשיר ולמקד את חומרי הגלם, להכליא בין כמה סגנונות וכיוונים, ולבצע עבורם את השדרוג האולטימטיבי שלו ניתן לצפות משידוך בין מפיק לאמן. אבל העובדה ש- MGMTפרצו כך עם שירים שחשפו קודם לכן, עשויה להעיד על מקרה שמתנהג הפוך מהכללים המקובלים.
לא מחכים ללהיטים
אחת האמירות השחוקות אך מדויקות בתעשיית הפופ טוענת שאיש אינו הופך לכוכב במקרה. בין אם את נערה מבולבלת ששמה מבטחה במפיקי פופ ממולחים וחולמת על תהילה, בין אם אתה מחבר שירים נוגים ואקוסטיים, ובין אם אתם להקה מרדנית - הדרך לצמרת פתוחה רק בפני מי שבאמת מייחלים להגיע לשם. אין תאונות שהופכות אנשים לכוכבים. ו- MGMT הם אולי חריגים, משום שנראה כאילו ההצלחה אכן נקרתה בדרכם תודות לחזון ולתוספות מאוחרות לשיריהם שבאו ממוח אחר. ברור, זה בדרך-כלל קורה עם שירים שמשנים צורה בעקבות הפקה, אבל, כאמור, ברוב המקרים העולם כלל לא נחשף לגרסאות הקדם-מופקות, ואילו כאן הייתה להקה ששחררה אותם שירים פעמיים. בפעם הראשונה בקטן ובפעם השנייה אל פיצוץ גדול.
c.jpg "אמ ג'י אמ טי הופעה 2 (צילום: רועי ברקוביץ')")
ואז הם הפכו לשם הכי חם, ויצאו למסע הופעות והגיעו גם לתל-אביב בקיץ שעבר, באחת ההופעות המחפירות שראיתי. הופעה שנטשתי באמצע. מילא בעיות הסאונד שהיו במקום, הבעיה האמיתית הייתה שניכר כי שני מנהיגי ההרכב חשים משועממים ומותשים ואינם מכבדים את הבמה. מוזיקאי שעולה להופיע כורת ברית מקודשת עם קהלו. ברית שבה גם אם לפעמים המימוש רחוק מלהשביע, לפחות הוא מתחייב לתת את מיטבו ברמת הכוונות. ופרפורמר שלא מכבד את קהלו אינו יכול לצפות מקהלו שיכבד אותו.
זו הייתה הופעה עקרה מכל בחינה שהיא, ולאחריה עלתה בי תחושה שאיני זוכר כדוגמתה, כשכמעט וקיוויתי שאלבומם הבא ייכשל. כל-כך כעסתי על הזלזול. אבל האלבום הטרי טוב ברובו, ומספק גם הסברים. ברור שהם להקת אולפן יותר מאשר הרכב הופעות. ברור שהם מלחינים ומהרמנים עם איכויות בלתי-רגילות, ומהמצטיינים בדורם. וברור גם, כפי שהשניים מאזכרים בכל ראיון איתם, שהפעם התעקשו לברוא אלבום שיהיה עבודה שלמה ויחידה אחת, ולא ייחלו ללהיטים מתוכו.
שלום לתמימות
מה שעוד ברור הוא שללא פרידמן, ועם המפיק הנוכחי פיט קמבר, הידוע כסוניק בום, בעברו מ"ספייסמן 3", MGMT ויתרו, לפחות נכון לעכשיו, על כל ההתכתבויות עם הרדיו, עם המועדונים, עם אלקטרוניקה עכשווית, עם גרוב. מודל 2010 שלהם הוא של להקה מאוד לבנה, מאוד אינטלקטואלית, שמסוקרנת לחקור אפיקי יצירה והבעה של רוק מתקדם. להקה שברגעיה הטובים מזכירה כעת את "love" או "caravan" העתיקות, ובפחות טובים את קאמל או ברקלי ג'יימס הארבסט.
הם צמד של אמיצים וממזרים, שמעזים להמרות את ציפיות מרבית אוהדיהם בתקשורת. אוהדים שהם לא רק יצרני ומנווטי האופנה, אלא בעיקר הקורבנות הכי גדולים שלה. וייתכן שואנווייגארדן וגולדוואסר בחרו בזיקה המובהקת לרוק המתקדם בעיקר כדי להימלט לאזור הכי אנטי-אופנתי בעליל. זה די מחבל בחלק מהשירים, שיכלו לקבל יותר תנופה בגישות אחרות.
הפסגות: "Someone's Missing" ו-"Siberian Breaks"
"Someone's Missing" הנהדר, למשל, זוכה לקבל ב-40 השניות האחרונות שלו טוויסט עיבודי מרגש ביותר לכיוון של דיסקו-סול-פאנק עם כלי הקשה וקולות סקסיים, ומתרומם לאחד משני גבהי האלבום. הפסגה השנייה מגיעה ב"Siberian Breaks" הלכאורה בלתי-אפשרי. יצירה של 12 דקות שמורכבת מכמה חלקים, ושכוללת כה הרבה יופי, עד שמי שרק יוותר על השיפוט המוקדם ישכח בקלות מהיומרנות לטובת ההרמוניות החלומיות.
אולי MGMT מעזים להציע כאן תמימות. אולי, למרות שברור שמדובר באנשים מאוד פיקחים ומאוד מודעים, אולי ה"איחולים" הללו הם מעין מכתב פרידה לציניות. ונכון, מרוב ניעור של כל דגל אופנתי אפשרי גם נשרו מהם כמה בדים ובגדים מחמיאים. ואולי ההליכה לאיבוד מסחרי, לפחות לכאורה ולדעת לא מעט מעצבי דעת קהל, תסיט את השניים ממסלול כה נחשק של תהילה והצלחה שלא יוכלו לשוב ולעלות עליו בעתיד. אבל גם אם אלבומם החדש בהחלט פחות מבדר, מענג ומסעיר מקודמו, הוא אינו מערער אלא רק מחזק את היותם שני מוזיקאים ענקים וברוכי כישרון, שחבל ומיותר להתעלם מהם.
