הופעה בשושו

"שו שו" ("Xiu xiu") הם לא להקה קלה לעיכול. נוטים להגדיר את הסגנון המוזיקלי שלהם כארט-רוק אקספרימנטאלי, אבל ההגדרה הכי טובה שלהם היא "הצלילים שג'יימי סטיוארט שומע בתוך ראשו". סטיוארט, אשר ייסד את ההרכב בשנת 2000, הוא הראש שמאחורי הפרויקט המרתק הזה, הכותב והזמר. סטיוארט כותב ממעמקי הנפש ומציג בפני הקהל הרחב צלילים וקולות שלעיתים צריך להתאמץ בשביל להבינם כראוי. התוצאה כואבת, קסומה, מטרידה, ועוד אלפי שמות תואר שלא באמת יוכלו להסביר מה התרחש על הבמה החשוכה אמש בלבונטין 7 בתל אביב.

דינאמיקה המוזיקלית-זוגית מרהיבה

כשמונה חברים התחלפו בלהקה עד כה, וכעת מלווה סטיוארט על ידי אנג'לה סאו (קלידים, קולות ופרקשן) וצ'ס סמית' (תופים, בעיקר). הפעם ההופעה מבוצעת על ידי דואו, כאשר סמית' נשאר בקליפורניה. עם כל הכבוד למתופף המוכשר (ויש המון כבוד), יכול מאוד להיות שהבחירה להגיע לארץ כצמד הייתה בחירה נכונה ביותר. סאו וסטיוארט אמנם בקושי מתקשרים במהלך המופע במבטים או במילים, אבל הכלים שלהם מסונכרנים להפליא והדינאמיקה המוזיקלית-זוגית הנוצרת ביניהם היא לא פחות ממרהיבה.

בהופעה הקצרה יחסית (כשעה, אולי אף פחות) מספיקים "שו שו" לבצע 13 שירים. קשה להחליט אילו מהם היו יותר טובים מאחרים, פשוט בגלל שהשעה שבה שפכו השניים את ליבם על המקלדת, הגיטרה וכלי ההקשה הייתה כמקשה אחת. אמנם היו הפסקות שקטות בין הקטעים וחיוכים קצרים ונבוכים מצד סטיוארט, אך הראש לא הפסיק לפעום ולדפוק אף לרגע אחד קטן.

"אלוהים היקר, אני שונא את עצמי"

המשפט "Dear god, I hate myself" הוא הכותרת המטרידה של אלבומם החדש, אותו הם מקדמים בסיבוב ההופעות הנוכחי. מדובר בכותרת המסמלת, כמו חלק נרחב מהליריקה של "שו שו", את המתרחש בנפשו של הסולן המעורער. ג'יימי סטיוארט הוא הוכחה ניצחת לכך שהמדוכאים הם היוצרים המעניינים והגאוניים ביותר. הוא כותב על ניכור חברתי, בדידות ממושכת, דיכוי עצמי, הלקאות עצמיות. גם במפגש פנים מול פנים, הדבר היחיד שנראה הגיוני לעשות הוא לחבק אותו ולהגיד לו "איך לעזאזל הצלחת לכתוב את מה שכולנו מרגישים?!".

לשתי הדמויות המנגנות את ליבן החוצה על הבמה אין יותר מדי עכבות או ביישנות. תנועות הגוף האקסטאטיות של השניים משתלבות בשתי וערב עם המוזיקה, בעוד סטיוארט מקפץ כבן 16 שגילה לראשונה את הגיטרה וסאו מרביצה לקלידים כאילו הם עשו משהו רע מאוד וכעת הגיע זמנם להיענש. מחקר קצר מגלה שהמשפט האחרון די הגיוני בהתחשב בזה שסאו היא, בין היתר, מורה לחינוך מיני. האנקדוטה המשעשעת הזו רק מהדקת יותר את הדימוי של ההרכב, הכולל בתוכו מיניות רבה - גם בתוכן הטקסטואלי - לצד החשש מקרבה למין האנושי וכל המכאובים שקרבה שכזו יכולה ליצור.

אין הדרן. מה תעשו לנו

בעוד רשימת השירים הייתה מגוונת וכללה קטעים מחלק נרחב מאלבומי האולפן של הלהקה, כמעט אחרי כל נאמבר נשמעה קריאת בקשה ל"Boy Soprano", שיר מלודי יחסית לשאר החומרים של "שו שו", אך גם מבין האהובים שבהם. כראה שגם בהופעה מהסוג הזה יש לקהל את הצורך לקבל את ה"להיט" מתוך הרפרטואר, וזה אכן היה השיר איתו סיימו את הערב.

כש-"Boy soprano"  נגמר אף אחד בקהל הישראלי, המורגל להדרנים, לא ציפה שזה יהיה הצליל האחרון שישמיעו השניים. אבל הם ירדו ולא חזרו, ותפסו את הקהל לא מוכן. וזה מה שסטיוארט ושותפיו עושים הכי טוב. "שו שו" יעקבו אחריך בסמטה חשוכה, יפתיעו אותך מאחורה עם הדברים הכי קשים והביטים הכי חודרים וישאירו אותך המום, על הרצפה, מאוהב במה שכל כך מפחיד אותך.

• אלטרנטיב
• הופעות חו"ל בישראל
• לבונטין 7
• מוזיקה אלטרנטיבית
• שו שו