כשמדמיינים סולנים של להקות מהאייטיז עולה תמונה מאוד ברורה בראש: חתיך עם בלורית, לבוש בצבעים זוהרים ומשהו טיפה אסיאתי בעיניים. אלפאוויל, א-אה, אולטרווקס - כל כוכבי הסינת׳פופ והניו ווייב של שנות ה-80: זה או שאתה נער פוסטר או שאתה קוויר. מריאן גולד, סולן אלפאוויל, לגמרי היה בצד של החתיכים. וכמוצר פופ שחלק נכבד מהשיווק שלו בזמנו היה הפרצופים היפים שלהם - 30 שנה אחרי, אתה מת לראות איך התבגרו האנשים. אז מה אם יש גוגל.
בסוף השבוע האחרון הופיעו אלפאוויל בהיכל התרבות בתל אביב. גם בערב שישי וגם במוצ״ש, שתי ההופעות היו סולד אאוט. כן, אנשים הגיעו בעיקר כדי לשמוע את הלהיטים הגדולים שלהם, אבל גם לראות איך הפוסטר מחדר הנעורים שרד עד 2016. אז כשמריאן גולד עלה על הבמה, בדקות הראשונות הקהל היה מהופנט לשינוי שעבר המראה שלו. גולד שמנמן יותר, נטול בלורית, לבוש בחליפה ורק הטוויסט האסיאתי בעיניים נשאר, כדי להוכיח שמדובר באותו אדם.
עוד ב-mako מוזיקה:
אבל חוץ ממוצר פופ שמשווק עם פרצוף יפה, אלפאוויל קודם כל היו מוזיקאים. להקת סינת׳פופ מגרמניה שכבשה את העולם ב-1984, עם אלבום הבכורה "Forever Young". ולכן הציפייה כוללת כמובן מסע נוסטלגי מהנה, שמעלה את השאלה האם זה עדיין מחזיק בלייב. אלפאוויל בחרו לפתוח עם ״Romeos״, שיר מהעשור ההוא. הוא עומד על הבמה הקטנה שעל הבמה, רוקד קצת מגושם וקצת חינני. אבל כלום לא הכין אותנו לרגע הבא.
קולות של טכנו וסינתיסייזרים עוטפים את היכל התרבות, אורות כחולים וירוקים משתוללים על הבמה. אלפאוויל מנגנים את "Dance With Me", מהלהיטים הגדולים שלהם שלא שרדו את מבחן הזמן. מה שקורה על הבמה די מוזר. הכל מושקע מאוד, הלהקה מתאמצת לנגן היטב ומריאן עצמו רוקד בשגעות. אבל הקהל נשאר בכסאות, חוץ מארבעה אנשים שניסו לזוז בתוכם. זה כמו לראות מסיבה בבית האח הגדול. זה נראה אחלה אבל אנחנו לא יכולים להצטרף.
עוד הם ממשיכים באנרגיות גבוהות, כשמריאן רוקד, מרים את הסטנד של המיקרופון בתנועת רוקסטאר. ב"Gravitation Breakdown" זה כבר ממש טירוף על הבמה. הקהל ממשיך לבהות ולהתרשם. זה הזמן לעבור לשאר חברי הלהקה: בגיטרה: גילו מסגיר שהוא כנראה מההרכב המקורי. על הסינתיסייזר: מוזיקאי צעיר שמרוויח מספיק בשביל לרכוש שני מחשבי מק, עם בלורית שלא התעייפה עדיין. גיטרה בס: צעירה שהטלוויזיה שלה נתקעה על VH1 לפני 20 שנה ומאז לא הזדמן לה לקנות בטריות לשלט. יש לה מוהיקן וגלח, והיא אוחזת בגיטרה כזו בצורת וי. באמת. על התופים: המתופף מהחבובות.
"Heaven on Earth" מתחיל באווירה חללית כזאת, הקלידן הצעיר שוכח שהוא אלפאוויל ומדמיין שהוא בלהקת אינדי הכי חמה בעולם. זה אכן נשמע כמו משהו שיכול להתפתח לעיבוד מרענן, אבל זה נעצר בגלל תקלה טכנית. הם מדלגים לשיר חדש, לא לפני שמריאן גולד נסחף להרצאונת "ראיתי את האור", שכוללת חוויה על חוף ים שנגמרת בטיול לאי מפוקפק, כשברקע קולות של ציפורים וסאונדים רובוטיים.
ואז הגיע "Jerusalem" ונרגע קצת. הקהל שלף מצלמות, ובצדק. מריאן גולד לא איבד מאית מהקול המעולה שלו, וכששרים שיר על ירושלים מול קהל ישראלי הכל מקבל מטען מרגש מאוד. זה די מדהים שבשיאם אלפאוויל הוציאו שיר כזה, עלינו. זו הייתה קצת אופנה באייטיז - גם שנייד אוקונור הוציאה שיר על ירושלים, ודוראן דוראן שיר על תל אביב. מתי ביונסה תוציא שיר בשם "באר שבע"? או שאדל תשיר על אילת?
המסיבה ממשיכה עם שירים מתקופות שונות, והקהל נע בין בהייה, תמונות סלפי (מסתבר שאין להן גיל) ומחיאות כפיים. ב"Monkey in the Moon" הוא מנחה את האנשים לקום, ואכן הרבה קמים, אבל כשהם למעלה הם לא ממש יודעים מה לעשות עם עצמם.
ואז הגיעו השירים שלכבודם התכנסנו. "Victory of Love", שפותח את האלבום המיתולוגי והפך לקלאסיקת דארק אייטיז. העיבוד הוא יותר רוקי מהמקור נטול הגיטרות. הקהל כולו נעמד, התאורה הולמת את הטירוף. זהו, הכפתור ששולח את האולם לימי הפינגווין, השירוקו והליקווד נלחץ ועכשיו גם אנחנו רוקדים בצורה קצת מגושמת וקצת חיננית.
רצף הלהיטים ממשיך: "Sounds Like A Melody" מקבל עיבוד מפנק: גרסה ארוכה עם סולו בס, סולו גיטרה, ו-80 שכבות של סינתיסייזרים. "Forever Young" מצמרר מעבר לצפוי, כל הקהל שואג. השיר הזה באמת ניצח את הזמן. החגיגה נגמרת עם "Big in Japan". אם היה מצעד הפתיחים הכי גדולים בפופ, השיר הזה היה בעשירייה הראשונה. לצלילי הפתיחה המזוהה כל כך ההופעה הזו מגיעה לשיא וכך גם חותמת אותה.
הלהקה חוזרת להדרן קצר של שני שירים, אבל חלק מהאנשים כבר בדרך להוציא את האוטו שלהם מחניון של היכל התרבות. הם קיבלו את מה שהם רצו הערב - ארבעת הלהיטים בביצוע מעולה וסלפי, ולכן הם יכולים ללכת. בשאר הזמן זה היה פשוט מופע אור-קולי של אחד, מריאן גולד, שהיה פעם תלוי להם בחדר. וגם זה אחרי הכל, ערב די מוצלח.