אליסון, אל תלכי

"הקול הוא לא הכל", אמרה פעם ג'ניס ג'ופלין וצדקה. אבל רק כמעט. אילו נכחה בהופעה של אליסון מוייה בעלת הקול האלוהי, שהתקיימה בתיאטרון חולון במסגרת "פסטיבל אישה", הייתה נוכחת עד כמה היא טועה.

אמנית מוכשרת ונפלאה שהזמן פסח עליה

מוייה האנגלייה, אוטוטו בת 50, מינוס 40 ק"ג שהשילה לאחרונה ממשקלה, היא לא עוד פליטת אייטיז נשכחת, אלא אמנית מוכשרת שבשנים האחרונות לא זכתה להכרה, בעיקר בגלל דור הזמרות החדש והשינויים המוזיקליים שהתרחשו בפופ ושאליהם לא הצטרפה. אבל האמת היא שמוייה הנפלאה יכולה ללמד זמרות עכשוויות דבר אחד או שניים על שירה, על צניעות וחינניות שניכרו ובלטו במהלך המופע.

הערב החל באיחור של קצת יותר מחצי שעה. אם ציפי לבני, שהייתה בקהל, יכולה להעביר חוק שייאלץ מופעים להתחיל בזמן, אני מבטיח לבחור בה. מוייה, לתדהמת המעריצים, עלתה לבמה עם הפיגורה המשודרגת. אתה עלתה רביעיית נגנים שכללה פסנתר, גיטרות ותופים וזמרת ליווי.

נתנה קצת מכל דבר וכולם יצאו מסופקים

המופע כלל, כצפוי, ביצועים מגוונים לשיריה של מוייה, מצמד "יאזו" בו הייתה חברה ומקריירת הסולו. היא נתנה קצת מכל דבר ולא רק להיטי-עבר: משנות ה-80', ה-90' ועד השנים האחרונות, כדי שכולם ייצאו מסופקים. גם מי שעקב אחריה לאורך כל הקריירה. מוייה הרי לא הפסיקה להוציא אלבומים, אומנם לא בקצב מסחרר, אבל היא לגמרי לא נעלמה. אלבומה האחרון  "The Turn" יצא בסוף שנת 2007. לפניו, ב-2004, יצא "Voice", שהיה אלבום קאברים לקלאסיקות ידועות.

החלקים הטובים ביותר במופע, אפילו המצוינים ממש, היו הקטעים בהם מוייה שרה בליווי פסנתר בלבד, או כשהליווי הכלי היה מינימליסטי והבליט את קולה העמוק, מלא הנשמה, שהשתבח עם השנים. כזה היה "Only "You, השיר הראשון שהקליטה מוייה ב-1982 במסגרת "יאזו". צליל הסינטיסייזר, שהיה סממן בולט של "יאזו" באייטיז, נעלם לטובת קולה המושלם. להיטים כמו "All Cried Out" ,"Is this Love" ועוד היוו אתגר לזיהוי עם הצלילים הראשונים בגלל עיבוד בלוז- ג'אזי מינימליסטי. המוצלח ביותר לטעמי היה "Ordinary Girl", שנשמע יותר כמו פסטיבל "הפסנתר מארח". באותם רגעים הרצון היה לשמוע עוד כמה וכמה ביצועים כאלה ובמקום קטן ואינטימי הרבה יותר.

מבחר קאברים נהדרים

בנוסף מוייה ביצעה כמובן גם קאברים ידועים כמו את "Love Letters", "That Old Devil Called Love" של בילי הולידיי במקור, "Almost Blue" של אלוויס קוסטלו, "Cry Me a River" ו-"Windmills of your Mind" ואת "נמה קיטה פה" של ז'ק ברל, כששיאו הגיע בהפרחת בועות סבון שמילאו את האולם. את כולם צלחה מוייה בהצלחה יתרה. שירים אחרים שלא זכו לעיבודי ג'אז כמו "Situation" ו-"love Resurrection" וכאלו פחות מוכרים, היו מוצלחים פחות, בעיקר בגלל חטיבת הנגנים שליוותה. עם כל הכבוד לנגינה, הם לא יכולים להתחרות בקול של מוייה שהיה הכלי הטוב ביותר מכולם בערב הזה.

לעתים אף היה נדמה כי מלבד הפסנתר כלי הנגינה היו מיותרים, שלא לדבר על זמרת הליווי, שהרסה לגמרי את הביצוע לקלאסיקה האימתנית "Don’t go". רק השכן למושב משמאלי, ששר בקולי קולות את השיר, יכול היה להתחרות בזמרת הליווי הזו על התואר מי מחבל יותר בשיר.

האוירה המעונבת לא התאימה לחלק מהשירים

אבל השכן למושב לא היה ממש אשם. משהו בישיבה המאולצת והאווירה המעונבת לא התאים כל כך לכמה שירים מהרפרטואר של מוייה, והקהל שהיה מורכב רובו מאנשים ששיריה היוו פס-קול לחיי הנעורים שלהם, רצו לקום ולנוע קצת, בעיקר בשיר כמו "love Resurrection", שצילומי הקליפ שלו נעשו כזכור בארץ.

"Fire" מלא העוצמה והשיר הטוב ביותר מאלבומה האחרון היה תזכורת מצויינת לכך שמוייה עודנה רלבנטית, מתכוונת לכל מילה שיוצאת לה מהפה וקשה היה להישאר אדיש כשהיא התפוצצה בפזמון. מוייה, שהייתה תקשורתית ביותר עם הקהל וטבעית מאוד, גילתה חוש הומור נהדר וקלילות מרשימה, במיוחד בקטע שבו תפקדה על תקן חצוצרה ב-"Weak in the Presence of Beauty" וביקשה שלא יצחקו עליה. והיה כמובן את "This House" המופתי, שזכה להצלחה מפתיעה בארץ בשנות ה-90' בארץ. רק בגלל השיר הזה שווה לרכוש את אוסף הלהיטים המוצלח של מוייה מאותה תקופה, שהיה ועודנו אחד האוספים המוצלחים שיצאו בניינטיז.

"It's cold in here" שרה מויה ב-"This House", אבל לא היה שום זכר לקור. להפך, הקהל קם על רגליו מספר פעמים וחיבק אותה בחום. הוא  רצה עוד, אבל מוייה לא חזרה להדרן. אפשר היה לסלוח לה על זה. אחרי הכל היא נתנה ערב מצוין, שאפילו יישר קו עם האג'נדה הפמיניסטית, כמתבקש מכותרת הפסטיבל. זה קרה ב-"Momma Momma" בו היא הוכיחה שאישה בת 50 יכולה להיות הרבה יותר נשית מכל מיני לידי גאגות שמסתובבות בשטח וכנראה ייעלמו תוך כמה שנים.

אליסון מוייה ב"פסטיבל אישה", תאטרון חולון, 5.3.2010

• אליסון מואייה
• הופעות חו"ל בישראל
• זמרת
• חולון
• פסטיבל אישה