למרוקאים יש את המימונה, לתימנים את התימניאדה ולקיבוצניקים האשכנזים את מופע הנצחה השנתי לזכר מאיר אריאל ז"ל. זהו פחות או יותר הערב היחיד בשנה בישראל של שנות האלפיים שבו אתה יכול להרגיש גאה שנולדת בקיבוץ, ואפילו לסמפט, איכשהו, את בני ה-16 השיכורים ממעלה החמישה שעומדים מאחורי גבך, שואגים את כל המילים של כל השירים בקולי קולות ומקלקלים לך את ההנאה.
"מי זו הנודניקית שמדברת בין השירים?"
החבר'ה האלה, שלא נולדו בכלל כשמאיר אריאל נחשב לדמות חשובה בזמן אמת במוזיקה הישראלית של שנות ה-70' וה-80'. עכשיו הם עומדים כאן, יודעים בעל פה את "שיר כאב" ואת "לילה שקט", ומייצגים את רוחו החיה של המשורר המת, הרוח שעדיין מפעמת בליבותיהם של אלפי המעריצים, שהגיעו אמש לחוות רונית, לעוד אחד מאותם ערבים נדירים שהתרבות הישראלית יכולה להציע. ערב מושקע, מורכב, ארוך מאוד (כמעט ארבע שעות, 33 שירים, לא כולל קטעי וידיאו והקשקושים הקבועים של תרצה, מועמדת מובילה לדמות היוקו אונו הישראלית).
אחת הנערות יפות המראה שעמדה מאחוריי שאלה בלי בושה: "מי זו הנודניקית הזאת שמדברת על הבמה?". אחרי שהבינה שמדובר באלמנתו של המשורר הוסיפה: "טוב שהיה מי שיאזן את הגאונות שלו".
שורת מבצעים משכנעת, הרכב מלווה מצויין
זו השנה האחת עשרה שבה יהודה עדר מנהל אמנותית את הערב, הפעם הוא ביצע בעצמו את "לילה שקט עבר על כוחותינו בסואץ" והקדיש אותו למתגייסים החדשים, אלא שהיה זה רק הדובדבן. כי נדמה שהפעם עדר התעלה על עצמו בניהול. נכון שהוא "חייב" לדחוף שם את תלמידיו מרימון בהרכב "עלמה ולמה" עם "בשדה ירוק" חובבני למדי (ונשאלת השאלה - באמת על מה ולמה?) ואת רונית שחר הבלתי נלאית - שהפעם דווקא היתה לא רעה בגרסאות הכמו-דילן שלה ל"שדות גולדברג" ו"מתחת לשמיים".
אבל לזכותו של עדר יאמר שהשכיל לאסוף שורת מבצעים משכנעת, שנעזרה בהרכב מלווה מהטובים שהופיעו בערבי הזיכרון לאריאל, יש שיאמרו הטוב שבהם, שחזר למופע זו השנה השנייה. איתן איצקוביץ' בתופים, זיו הרפז בבס, מאיה בלזיצמן (איך לא) בצ'לו, עמית הראל בפסנתר ואקורדיון, גיל לואיס בחשמלית, הילה רוח כזמרת ליווי והאחד ונהיחיד אדם מדר "השד של מאיר אריאל" בכינור, מנדולינה, חלילית ועוד כלים.
נינט, שפרצה עם זוהר, שרה תרגום של מאיר אריאל לדילן
עם כזה בסיס טוב, נולד ערב שנע בין הטוב והמצוין, אבל גם לבין החלש ולעיתים גם המביך, עם לא מעט עיבודי רגאיי, fאנקי, גרוב ורית'ם נ' בלוז. בצד המוצלח במיוחד ניתן לציין את נינט, כרגע הזמרת הטובה בארץ, בביצוע מצוין ל"טוק, טוק טוק" (Knockin On Heaven's Door), לתוכו מזגה קטע מ"זרעי קיץ". מדהים איזו דרך עשתה הבחורה הזו, שרק לפני שבע שנים ניצחה ב"כוכבב נולד" עם "ים של דמעות, של זהר ארגוב, ועכשיו עולה לקראת הסוף, בין האמנים המובילים, עם קאבר של מאיר אריאל לבוב דילן.
ברי סחרוף היה טוב ב"טרמינל" (יותר מב"מודה אני"), והעניק לשיר את תחושת התכיפות והבהילות שכה מאפיינת את הטקסט שלו. תמר אייזנמן היתה גדולה בפאנקי המשובח והמדויק של "בצהרי היום", קרולינה נהדרת בבלוז-סול-ג'אז של "איך לפעמים אני", ירמי קפלן סוחף בסקא-רגאיי של "תקווה" ובג'מייקני של "לא יכול להוריד ממך את העיניים", שולי רנד המדהים בביצוע מטלטל ל"חיית המתכת" באחד משיאי הערב, מוש בן ארי ברומנטיקה של "מים מתוקים", לה העניק את הטאץ' המדברי שלו (אבל לא ב"סוף עונת התפוזים", שהיה חסר קילר אינסטינקט), אריאל זילבר שהרים את האלפים עם "הולך בטל" (והיה חלש יותר ב"אגדת עם מקסיקנית").
לרשימת החיוביים אפשר לצרף בקלות גם את דורי בן-זאב, שהכניס קצת ניחוח חדש ל"ארול", שיר המחאה המתריס נגד חיי החברה בקיבוץ המתפורר, בעזרתו של דיג'יי, שניגן את מאיר המקורי מהתק'ליט בחלקים מתוך השיר. וכמובן ש"סוף שבוע בכפר" של בן-זאב נהיה חגיגה של גוד-טיים. הילה רוח, זמרת הליווי, נתנה יופי של בלוז ב"עברנו את פרעה". ואפרת גוש, האב-טיפוס שלה, עשתה מחזמר מ"היכנסי כבר לאוטו וניסע"והגישה ביצוע וירטואוזי ומלא הוד ל"לא תתפוס אותי", שנע בין הקלאסי לבארוקי, לדמות הלוליטה שלה.
"אגדת דשא" תקוע כעונש
אבל מיקי שביב חרב לאשתו מיקה קרני את יום הנישואין ואת "שלל שרב", עם ההתעקשות הילדותית על ביצוע אלטרנטיבי, כולל יבבות כאב ואבל על מאיר, שמת כבר 11 שנה. קרני עצמה, ברבורה אצילה, לא ידעה מה לעשת עם "אגדת דשא" (בשנה שעברה רונית שחר קיבלה את העונש הזה מיהודה עדר; לעזאזל, או שתביאו את יונתן גפן כמו בקיסריה הראשון לפני עשר שנים ותשירו אותו כולם יחד בסוף, או שתרדו ממנו).
וארז לב ארי, למשל, ניסה לקחת את "מדרש ונתי" ו"ערב כחול עמוק" לכיוונים שלו, שהתבררו כמוצלחים פחות. גם שלום חנוך הגדול, כהרגלו, טעה במילים ב"נשל הנחש" וב"שיר כאב", שבו המתופף אשר פדי ניגן את כל החלק הראשון מחוץ לקצב. איכשהו, חנוך, האמן הכי גדול בהיסטוריה של המוזיקה הישראלית והחבר הכי טוב של מאיר אריאל, מחליק במופעים האלה לכיוונים לא רצויים. אולי הוא מתרגש, אולי האהבה הגדולה שבה הוא ניגש לבצע את השירים האלה מוציאה אותו מהתלם האיכותי שלו.
שחר אריאל מקונן ב"בלוז כנעני"
אהוד בנאי, שעלה לבמה בחצות וחצי, לא ריחם על הקהל ונתן את מלוא "שיר מים רבים" ("גולו גולו גולו גל אל החוף") וכמובן שאת "שיר תת-מודע שמני" הצבאי-תנ"כי, אותו ביצע כבר בשנה שעברה בקיסריה. בסיום הצטרפו אליו האחים אודי ושחר אריאל ל"בלוז כנעני" שהיה מרגש במיוחד, עם הקינה החזקה בקולו של שחר, דווקא שחר, הפחות זמר מבין האחים.
בכוונה שמרתי את האחים אריאל לסוף. לא מעט חובשי כיפות עלו וירדו אמש מהבמה. שולי רנד ואריאל זילבר המתחרדים, אהוד בנאי וחקיינו ארז לב-ארי החוזרים בתשובה. אבל אודי ושחר, שעוד יצא לי לראות אותם מופיעים כחילונים גמורים מול 3 וחצי שולחנות בטשרניחובסקי, עשו את הדרך הארוכה מכולם, מאפיקורסיות ללב הדת.
מחרוזת שירי דת
"לגמרי במקרה" עוד היה סביר. אבל "צדק צדק תרדוף" כבר הראה מה השילוב בין כישרון לדת יכול לעשות למוזיקאי. לקראת סופו פצחו האחים בהובלתו של אודי במחרוזת שירי דת ואמונה כמו "וטהר ליבנו", "מאמינים בני מאמינים" ו"אם ננעלו". עוד רגע ואמנון יצחק מתקשר להחתים אותם. זה היה רגע השיא בערב הזה. מעבר למוזיקה, מעבר לזיכרון, מעבר לגעגוע. הנה שני אנשים, בניו של המשורר המת, מחברים בגופם ובאמנותם את כל הקצוות. אני לא אדם מאמין, אבל שחר ואודי (בניגוד לאמם המעצבנת) גרמו לי להאמין אמש שיש תקווה לעם ישראל. מעניין איך היה נשמע שיר של מאיר אריאל על זה.
האם המופע הזה, שכבר הפך למסורת מבורכת, יימשך גם בשנה הבאה? נדמה שכרגע לאיש אין תשובה. אולי היתה זו הפעם האחרונה, ואולי תימצא הדרך להפוך אותו למנהג קבוע, מאב לבן, מסב לנכד. אולי בעוד כמה שנים יופיע בו גם הנכד של שלום חנוך, שילווה בגיטרה את הבן של אודי אריאל, שישיר דואט עם הבת של נינט.
