ובימים ההם אין מלך בישראל, אין ממשלה בירושלים. בחגים האלה אתם הולכים להישאר בבית, להגיד ביי ביי למשפחה, לבטל את המנוי לעיתוני החג, לנתק את הסלולרי, לסגור את הטלוויזיה. סנהדרין ההיפ-הופ-רוק שקמה לפני 15 שנה ביבנה הולכת להשתלט לכם על החיים, על הזמן, על הפס-קול שבאוזניים.
שבק ס' חוזרים (למרות ש"אל תקראו לזה קאמבק") כדי להקים ממשלה חלופית. פילוני שר הסאונד וההפקה, חמי ומירו- שרי מילים ומשפטים, ג'יימס, דוידי ופלומפי – חקלאות הגנג'ה, רווחת הכיף ובריאות הנפש, פישי הגדול השר לענייני בחורות, נימי, חד ומדויק כתער, הוא אוצר, מוקי ראש הממשלה. ארבע סולנים ואורח, ארבעה נגנים, עם ראפ-רוק לבטן, ראגאטון לרגליים, היפ הופ לנשמה וטקסטים למוח.
הקטעים באלבום הזה נחלקים לשני סוגים עיקריים, כמיטב המסורת השבקית. יש את שירי המחאה: "הרצל אמר", "לעוף כמו ציפור" (עם הסימפול מ"הימים האחרים"), "יש שם ג'ונגל בחוץ", "מלחמה בשידור ישיר", שיר הנושא ו"מה שהיה היה", עם הסימפול של אריק איינשטיין והפרודיה על "גבעת התחמושת" ועל "הר הבית בידינו".
ביניהם מתייצבים הקטעים הארס-פואטיים, הכיפיים, שמדברים על הלהקה, חבריה, גיבוריה, מי הם ומה הם, והחזרה שלהם לפעילות: "אני מי שאני", "הקצב הוא המסר", "אל תקראו לזה קאמבק", "ראפר" ו"זמן לבלאגן", שנשמע כמו קטע מסרט מצויר ומסויט. יש גם שיר אהבה אחד - "מבט אחד", שמגיע ממקום אחר לגמרי, נשמע שונה ונהנה מגרוב מיוחד, שיר על נשים - "כסף" (גם זו מסורת שבקית) וכמה קטעי מעבר מקוריים ודי מבדרים, כנהוג באלבומי היפ הופ גדולים אמיתיים.
בחלק הראשון שבק ס' באים לעשות סדר, חמושים בדעות נחרצות, באמירות מוצקות, בתיאבון לתיקון, בפיות הכי גדולים בסביבה, ובמקצבים, בסאונדים ובגרובים הכי נכונים לכאן ולעכשיו. הם נשמעים כמו סיירת מובחרת שמסתערת ולא לוקחת שבויים. את כולם הם הורגים: את המדינה, הממשלה, הצבא, המשטרה, החברה האלימה והצבועה, החינוך, משפחות הפשע (וגם החינוך לפשע), התקשורת, תעשית המוזיקה והבידור, אפילו הנשים שמבזבזות להם את הכספים. אף אחד לא יוצא נקי, כי "טוב למות בעד הרייטינג".
ארגז פעולה אחרי ארגז פעולה, פגז אחרי פגז, קסאם אחרי זילזל, חמי, מירו, מוקי ונימי יורים לכל הכיוונים, למעלה, למטה ולצדדים, מגובים בארטילריית הבס-תופים-דיסטורשן הכבדה של ג'יימס-דווידי-פלומפי, כשהמצביא פילוני מפקד ומניע גייסות. לא עוצרים לספור את הגופות, משקפים את הזוועה, לא בוחלים באמצעים, עומדים מול המדינה, עד שהיא תתחיל לרקוד לפי המנגינה.
כחבורת מילואימניקים שבכניסה לאולפן הופכים חרמנים, אינפנטילים ורעבים לגרוב, התקבצו שבק ס', שמונה שנים אחרי "כנען 2000", כדי לחזור אל המקום בו הם מרגישים הכי חזקים, הכי חופשיים, הכי רוקנ'רול. השירים מהסוג השני, הכיפי, נשמעים כאילו בתוך המסגרת של ההרכב מותר להם הכל - לחזור להיות בני 16, להתחרע, לא לדפוק חשבון, לקלל, לנבל, להבריק ("What was was, was was - מעניין ת'תחת"), לחרוז באמנות ("זלאמה עם "סלאמה"), ולעשות הכל בהמון סטייל ומתוך מודעות וכוונה מלאה. למה? בגלל המוזיקה, הרעש, המיקרופון, הכוסיות, הרוקנ'רול, האלכוהול, כי משעמם להם.
אבל בתוך האווירה המחודשת הזו, שבה הכל, לכאורה, מותר, חוזרים שבק ס' ומתעלים, מעניקים למעריצים ושאר העולם עוד מקבץ מצוין של שירים טובים. קשה להשוות את "Boom קרנבל" לשלושת אלבומי האולפן הקודמים, כי האנשים אותם אנשים, אבל הזמנים לא אותם זמנים, והפרספקטיבה שלהם על החיים השתנתה. ובכל זאת, נדמה שבאלבום הזה הם מדויקים מאי פעם, מחושבים, מנוסים, יודעים בדיוק מה יעבוד ומה לא, מי חזק במה ולאן כל העגלה הזו צריכה לנסוע.
שבק ס' המציאו לפני 15 שנה את ההיפ הופ הישראלי ודאגו להעמיד אותו על הרגליים. את זה לא ייקחו מהם, רשום על שמם בטאבו. סאבלימינל והצל, הדג נחש, קוואמי - כולם באו אחריהם, למדו מהם את הטריקים הנכונים, את היוסי פיין הנכון, את איך לעשות את זה טוב בעברית. החבילה הזו שנקראת שבק ס' תמיד ידעה לספק חוויה מיוחדת, גם לחובבי הרוק, גם לאוהבי ההיפ הופ, בעיקר למי שנהנה משניהם ומשירים עם מחויבות שנשמעים מעולה. "Boom קרנבל" הוא המתנה הכי טובה שאתם יכולים לתת לעצמכם בימים אלה, אל תוותרו עליה.
שבק ס' - "Boom קרנבל"