אפרת גוש חוזרת, טובה מתמיד. שלוש שנים אחרי הצלחת האלבום השלישי העלתה אמש גוש בפסטיבל הפסנתר מופע חדש, שחציו הוקדש לשירים מתורגמים של ברטולד ברכט, שכבר בוצעו בעבר על ידי אמנים ישראלים, אבל מפיה נשמעו קברטיים מתמיד. החומרים של ברכט, רובם מורבידיים, חלקם מטילי אימה ממש, הוציאו מגוש דמות אחרת, שפחות ראינו ממנה בעשור הראשון לקריירה שלה, דמות דיוות התאטרון. הנערה התמימה-לא תמימה עם העיניים הגדולות והקול המתפנק זזה הצידה, כך גם נסיכת הזימה הפתיינית שמפילה גברים ברשת. הן פינו את מקומן לדמות של זמרת-אמנותית ששרה בקול גדול ומציגה יכולות ווקאליות חזקות, שעד כה גוש מיעטה להשתמש בהן בנדיבות. היא שרה מצויין והחלטי, ואז חושש ומהוסס, ירדה נמוך, עפה גבוה, השתוללה בעוז וגם חדרה על המרתף. היא שרה קברט גרמני עם ניחוח צרפתי, היא פתחה גרון והרעידה מיתרים בכיוון אופראי. מדהים איך מהגוף הדקיק הזה (שאתמול הוסתר על ידי שמלה מתנפחת, כי ייתכן שהליידי בהריון) יוצא קול כל כך עוצמתי ומדויק.
עוד פסטיבל הפסנתר ב-mako:
>> אברהם טל נעל את הפסטיבל במופע חדש ומרהיב
>> דרכים עקלקלות: מחווה חצויה לשירי שלמה ארצי
>> הראל סקעת חזר לשורש התימני עם יואב יצחק
>> קלף חלש: מופע מחווה בינוני לאלבום של דיוויד ברוזה
>> הבילויים איכזבו, המחווה ל"קול השלום" היה קריוקי
>> קרולינה אירחה את אסתר רדא והביאה את הבלוז
>> קובי אפללו, הנשמה של המיינסטרים, אירח את שם טוב לוי
>> עידן עמדי אירח את מארינה מקסימיליאן מסביב למדורה
>> אריאל זילבר אירח את מתי כספי ושלומי שבן
השירה הזו הלכה ביחד עם הפרפורמנס המוחצן של גוש, שרקדה ופיזזה כימים ימים, אבל גם הרגישה צורך להתקרב לקהל, שיושב רחוק מהבמה במכז עינב. לפחות בחמישה שירים גוש שרה בהליכה אל הקהל, נכנסה בין השורות, עלתה על כיסאות, משל היתה שלמה ארצי או ירמי קפלן. גוש היא אומנם פאטאלית, אבל היא לא מהמתאבדות. זמרת שנכנסת לתוך השורות בקהל היא מישהי שמרגישה מספיק בטוחה באיך שהיא נראית, זזה ומופיעה, מישהי שחשה טוב כשהיא צמודה לאנשים. יחד עם זאת, ניכר שגוש היתה זקוקה לקרבה הזו, לבלתי אמצעיות, למגע, לחום, למבטי הפליאה, לתשואות, כדי לקבל ביטחון, חיזוק ואומץ למופע הלא-רגיל הזה, לדרך החדשה, לאלבום הבא.
המופע נפתח כמו שנפתח האלבום הראשון של גוש, עם "תמיד כשאתה בא" ו"דיאטה". מלווה בתום דרום בפסנתר וספי ציזלינג בחצוצרה, הרכב מינימליסטי שנשמע טוב והשאיר הרבה נפח לשירה של גוש. הנאמבר השלישי היה שיר חדש מהאלבום הבא, "ציפור שיר", אותו שרה בליווי תקליט שנוגן מגרמופון ישן וניגן ליווי כמו-תזמורתי. הוא בישר על ההמשך, על רוח המופע - הסגנון היה ואלס וינאי, שמספר את סיפורה של זמרת, היא ציפור השיר, והגבר איתו הסתבכה. הפזמון אמר: "אחכה שאתקרב אל אצמי, רק לשיר לשיר לשיר לשיר". גוש שרה כמו שלא שמעתי אותה מעולם, כאילו נלקחה מתוך סרט משנות ה-30', מרכז עינב נדמה לרגע למועדון ברלינאי, רגע לפני עליית היטלר לשלטון.
הכל היה מוכן לברכט. גוש שרה את "סוראביה ג'וני" הזועם והיתה משכנעת עד כדי שימוש ב"בן זונה!" שלא הופיע בגרסה המקורית של מירי אלוני. הקהל פרגן וגוש הזמינה את החבר לשעבר, ירון ברובינסקי, לבצע איתה בחושך איוונט תיאטרלי - תסכית משעשע של ברכט על משפחה בגרמניה הנאצית, שחוששת מהגסטאפו, עם גוש וברובינסקי בתפקיד הזוג, ציזלינג כבנם ודרום כעוזרת הבית, כולל אפקטים קוליים חיים - כשצריך להשמיע רדיו בתחילת המערכון, גוש שרה בגרמנית עם אף סגור. נחמד. התסכית אמר שני דברים - שגוש גם מכבדת את התקופה והתרבות ההם, ונהנית להחזיר לשם את הקהל, ושהיא גם יודעת לצחוק על התקופה והתרבות ההם ועל עצמה, כלומר לא לוקחת את זה יותר מדי ברצינות.
בסיום התסכית ברובינסקי שר את יעקב אפלבק, על ילד שרצח את הוריו וקבר אותם בחצר. השיר הבא היה נורא עוד יותר - גוש שרה על מרי פארר שרצחה את התינוק שלה. למה גוש (וברובינסקי איתה) בוחרת לבצע את השירים האלה דווקא עכשיו - היא הסבירה בעצמה - כי הם נשמעים רלוונטיים גם היום, בתקופה בה נדמה שהכאוס החברתי גדל, הורים רוצחים את ילדיהם, ילדים את הוריהם. זו הדרך שלה להביע התרסה מול הזוועות, תוך שימוש בקלאסיקות הברכטיאניות, שהן טקסט מתריס עם אפיל רוקיסטי.
בהפוגה של מברכט גוש שרה את "כמו שזה היה", ששמר על הרוח הקברטית. וגם "קור אחרון" התאים כאן. היא התחילה אותו, ואז הצטרף אליה גל תורן, סולן "מרסדס בנד", ופרפורמר גדול. הדואט ביניהם היה שוב ואלס זוויתי. גוש ניגנה בקסילופון ותורן שר את שיר האהבה הזה בסופניות, כאילו הוא מבשר על קץ העולם, כשאין טל ומטר על פני המים והאופק נשבר. אבל השיא באירוח שלו הגיע כמון ב"Alabama Song" של "The Doors", שמבוסס על שיר של ברכט. "כולם חושבים שזה שיר של שיכורים, אבל זה שיר של שכולים, אנשים שאיבדו את אמא שלהם", הקדים תורן, ונתן ביצוע מעולה, דקדנטי, שתוי, נואש, פצוע, פרוע, קרוע, בכייני, טורפני, כאילו הוא מדלג בין מאורת שתיינים בלוס אנג'לס של ג'ים מוריסון למרתף בירה בברלין של ברכט. הפסנתר של דרום ליווה יפה, החצוצרה של ציזלינג עשתה שמות בג'אזיסטיות, וגוש דפקה על הקסילופון בהתלהבות. ביצוע שזכה לתשואות ובצדק.
אפרת גוש לא שכחה שהיא גם זמרת ישראלית, תל אביבית, גלגלצית, ושרה עם הקהל את "לראות את האור", שיר שהוא היום המנון לאומי, כבר הרבה יותר גדול ממנה. אחר כך היא חגגה ברחבי האולם עם "מסיבת ריקודים", וחזרה להדרן כדי לשיר עוד ברכט, הפעם אופטימי: "יהיה הכל", אותו שרה א-קפלה, בביצוע מרגש במיוחד. היא ניסתה ללוות את עצמה בפסנתר, וקצת נתקעה עם השיר, אבל זה נסלח בערב שכזה. תום דרום חזרה, הן ניגנו קצת בארבע ידיים, ציזלינג הפעיל פלייבק, וגוש חתמה עם "אה אה אה, אהבה", שיר שהוא למעשה מעין "נכד" של הקברט הברכטי, על בחורה נואשת שנותנת לכולם כדי לקבל מהם קצת אהבה, גם אם מדומה. זה בסדר, אפרת, אוהבים אותך. באמת.
קטעים מהמופע
תמיד כשאתה כאן
דיאטה
ציפור שיר
סוראביה ג'וני
תסכית ואפלבק, עם ירון ברובינסקי
מרי פארר
כמו שזה היה
קור אחרון עם גל תורן
Alabama Song גל תורן
לראאות את האור
מועדון ריקודים
יהיה הכל
אה אה אה