סיקור המופע, מאת ליזט דנן, כתבת mako :
האסוציאציה הראשונה שעולה לראש למשמע שמו של שלומי שבן היא פסנתר. ולא בכדי. שנה אחר שנה מצליח שבן להוכיח שפסנתרן כמוהו לא נראה במחוזותינו. "הוא לא פסנתרן, הוא תזמורת", אמר עליו בזמנו רמי פורטיס. טבעי אם כן שמופע ההשקה לאלבומו החדש של שבן "מגדל הפזמון", אמש במשכן לאומנויות הבמה בתל אביב, יהיה המופע הפותח של פסטיבל הפסנתר.
מתחיל את ההופעה בראש מגדל האימאג'ים
האווירה במשכן מכובדת ורשמית, מאחורי הפסנתר שעל הבמה מגדל הבנוי ממסכי ענק, עליהם מוקרנים א'ימאגים שמלווים את השירים. ההופעה מתחילה כששבן ב"קומה העליונה" של אותו מגדל מסכים, מרוחק מהקהל ושר מהגובה את השיר הנושא של המופע והדיסק: "מגדל הפזמון" של לאונרד כהן. אימג'ים על המסך מלווים את השיר, מתקרבים ומתרחקים.
בסיומו מוקרן אימאג' של מרפסות בניין ושבן יורד כמו במעלית ומתיישב ליד הפסנתר. הוא ממשיך עם "החיים שלי טובים" של רנדי ניומן , הסינגל הראשון שיצא מהאלבום החדש. בתרגום מניומן מחליף שבן את ברוס ספרינגסטין באביב גפן, שמצטרף אליו על מסך הוידיאו כשהוא אומר: "אני עייף. קח ממני את ילדי אור הירח".
בשיר הבא מפתיע שבן עם "ככה סתם" של "התרנגולים" (מילים: ע. הלל, לחן: סשה ארגוב), כשעל המסכים יכול הקהל לצפות באצבעותיו המנגנות בוירטואוזיות. אחר כך הוא חוזר ללאונרד כהן עם "קחי עוד ואלס". אחריו הוא "ממסמר" את הפסנתר עם עפרונות, יוצר צליל כנסייתי שמזכיר צ'מבלו ונותן ייצוג לרפטואר הקלאסי העשיר שלו עם "נוקטרונו" של שופן.
עבודת המסכים מזכירה את "בעמידה" של אמדורסקי
הגיוון בבחירות האמנותיות ממשיך. את "תאונה" הקשוח של שלום חנוך, מתוך "חתונה לבנה" הוא לוקח למקום אחר לגמרי, ואפילו מסיים אותו עם "I'm loosing you" של ג'ון לנון. כל אותו הזמן ההתרחשות על המסכים היא בהחלט גימיק מגניב, שמזכיר את מופע המסכים ב"בעמידה" של אסף אמדורסקי, ומותאם לעידן האינטראקטיבי.
אבל שבן לא זקוק לגימיקים. הוא עושה את מה שהוא עושה הכי טוב - מספר סיפור בשיר ושבע אוקטבות. למרות שאין התרחשות על הבמה מלבדו על הפסנתר, התחושה היא שאפשר להעלם ולשקוע בו, הוא מרתק, הוא מצחיק והוא כובש את הקהל .אין רגע משעמם.
דווקא ב"אל תלכי עכשיו" של ז'אק ברל המסכים נותנים את הערך המוסף העיקרי. שבן, עם הגב לקהל, הוא מביט למצלמה, מסתכל לקהל בעיניים. ואי אפשר להסיר את המבט ממנו, כשהוא מצליח ליצור אינטימיות גם באולם גדול שכזה. בסוף השיר הוא פוער את פיו, התמונה קופאת, ומזכירה את העטיפה המפורסמת של "In The Court Of The Crimison King".
מארינה מתארחת ב"רוזה מרציפן" של גרוניך
אך השיר הבא אינו של הקרימזונים, אלא של שלמה גרוניך: "רוזה מרציפן", והפלא ופלא בתוך מגדל המסכים, בתוך תמונת פיו של שבן, מצטרפת מארינה מאקסימיליאן בלומין לשיר. שבן מקדיש לה שיר ונותן את הגרסה שלו ל"שגר פגר" התוסס של הבילויים, שהוא לטעמי הביצוע המוצלח ביותר מהאלבום החדש.
הערב כולו הוא כמעין הגשמת חלום של שבן ומחווה ליוצרים שהשפיעו עליו. בהתאמה הוא מספר שכשהיה בחו"ל שמע שני אלבומים שגרמו לו לרצות לחזור לארץ, לכתוב ולעזוב את הפסנתר: "עיוור בלב ים" של ערן צור ו"מבחר" של מאיר אריאל. למזלנו שבן חזר, ולא עזב את הפסנתר, אבל לטובת השיר "בחצרות בחושך" הוא עוזב אותו ומלווה עצמו בטמבורין.
ב"ציור" של מאיר אריאל מצטרפת אליו קרן אן, גם היא, כמו מארינה, מתוך המגדל, כשהקול המתוק שלה משלים את האינטונאציה הדרמטית של שבן. את החלק הרשמי הוא מסיים עם גרסה שובבה של "דאווין של שיר מחאה" של אריאל, ועם "להוליך שולל את המוות" של ג'ורג ברסאנס.
קרן אן ומארינה שבות בהדרן לסיבוב נוסף
להדרן הוא חוזר עם מארינה, והם עושים יחד ביצוע מדהים ל"כשהיית איתי את לא אהבת לרקוד", שיצא במהדורה המיוחדת של "עיר". לטעמי זהו השיר הטוב ביותר של שבן, וזו פתיחה מצוינת להדרן. מיד אחר כך הוא מזמין את קרן אן עם גיטרה ומפוחית לביצוע המרגש והעצוב של "מותק, את אצלי בראש" של בוב דילן, כפי שביצעו אותו במופע המשותף שלהם.
לשמחת הקהל אומר שבן שנגמרו לו הקאברים והוא עובר לשיר חומרים של עצמו. שם הגדולה האמיתית שלו. הוא נינוח, פחות מתאמץ, הביצועים שלמים יותר והתחושה היא שאין שיר של שבן שיורד מרמתם של אותם קאברים גדולים שבחר לבצע באלבום החדש. הוא שר את "עברנו לצפון", כשהקהל משמש כמקהלה בפזמון ואת "דניאלה" ושבן יורד שוב מהבמה.
לצליל מחיאות כפיים בלתי נגמרות עולה שבן להדרן שלישי ומבצע שיר חדש, שיר ערש לבנו העתידי. לא שזה בדרך, אבל הוא מעדיף להיות מוכן עם שיר שנון שמתבסס על ביטויי לשון שגורים, שהוא הופך להם את המשמעות. הוא ממשיך עם "עמוק" ועם "כולם אומרים" ושוב זוכה הקהל לראות את אצבעותיו על המסך, ספידיות, במופע לוליינות מדהים.
לא לבד בפסגה, קהל גדול איתו
שבן מסיים, הפעם באמת, עם "Lonely At The Top" של רנדי ניומן. מלא בהומור עצמי הוא טוען שהוא מזדהה עם השיר, ושלמרות שהוא יבצע אותו באנגלית, אקו"ם רושמים אותו כשיר מתורגם, בגלל המבטא הכבד שלו.
שבן יכול לצחוק על עצמו עד מחר. אחרי ערב כזה, של הופעה וירטואוזית, מוקפדת, שהייתה סולד אאוט כבר שבועיים לפני התאריך באולם בו יש מעל ל-1500 מושבים, אין ספק שמקומו אכן בפסגה. בפסגה של מגדל הפזמון. רק בהבדל קטן משירו של ניומן: הוא לא לבד, קהל גדול של מעריצים נמצא שם איתו.