מאיה בוסקילה היא ביונסה הישראלית. או לפחות הדבר הכי קרוב לזמרת סול-פופ אמיתית שהיתה לנו בעשור האחרון. הקול שלה אדיר, היא למדה להשתמש בו נכון, להביא את ה"נשמה" הגדולה מתוכה החוצה (למרות שלפעמים יש שם איזו בעיה של אותנטיות ברגש), היא הרבה יותר מדויקת מפעם, מצליחה רוב הזמן להשאיר את ה"טרקטור" המפורסם שיש לה בקול נעול בגראז'. ברוב מופע ההשקה שקיימה אמש במועדון "זאפה" בתל אביב, בו הקליטה למעשה אלבום בהופעה חיה - היה כיף להאזין לה שרה – וזו חווייה שבעבר לא תמיד היתה בנמצא. אבל גם מי שלא אוהב את גווני הקול של בוסקילה (ויש כאלה) לא יכול שלא להעריך את היכולות הגבוהות שלה כזמרת מבצעת.
פרפורמרית ברמה של חו"ל
עם עשור וחצי של ניסיון בימתי בוסקילה היא כבר פרפורמרית ברמה גבוהה מאוד, אפילו של חו"ל. היא יודעת להלהיב, לרגש, להיות סקסית ומתוקה (גם אם המתיקות מעט מלאכותית), והיא נראית על הבמה כמו חבילת פופ כמעט מושלמת, כזו שמוכנה לאירוויזיון. אם הבמה שעמדה לרשותה הלילה היתה גדולה פי ארבע - היא היתה כובשת גם אותה. כי מאיה בוסקילה היא זמרת שנולדה להופעות גדולות – אמפיתיאטראות כמו קיסריה, מועדוני ענק עם תקרות גבוהות, אפילו אצטדיונים.
כזמרת בוסקילה שולטת בכמה סגנונות - הסול נוזל ממנה כמו מכריסטינה אגילרה, הדאנס עף ממנה כמו מגאלה המיתולוגית (ועוד נחזור אליה), וכשהיא בוחרת להיות רוקיסטית לרגע, או זמרת בלדות - היא כמו לוחצת על כפתור נסתר והיא שם. כמה טוב לפגוש אותה כשהיא שוב ממריאה אחרי כמה שנים של דשדוש. לצד מירי מסיקה ושירי מיימון היא כיום מועמדת רצינית לרשת בעוד כמה שנים את ריטה בתואר הזמרת של כולם.
מישהו בקהל אמר "כוסית אש"
מאיה בוסקילה השילה מעליה כמה קילוגרמים בפסטיגל האחרון ועכשיו היא נראית רזה מתמיד (מישהו בקהל אמר "כוסית אש"). לבושה בשמלה צמודה שחושפת גזרה דקיקה ומכסה היטב על כל מה שצריך, היא זזה על הבמה בתנועות מגוונות, פעם מניעה את האגן ימינה ושמאלה, פעם במעגלים, עושה תנועות ידיים גדולות במחוות השמורות בדרך כלל לדיוות ומנגד מרעידה את החזה כרקדנית בטן בחפלה. קשה להוריד ממנה את העיניים. אבל לפעמים הרבה יותר כיף לעצום אותן ופשוט להקשיב לה.
הנקודה הבעייתית במופע הזה היתה חוסר הפרופורציה בין הלוקיישן ולהקת הליווי לבין החומר והעיבודים שתפר לבוסקילה עמית הראל. עם תופים, בס (מייקל בנסון מ"משינה"), גיטרה חשמלית שני זמרי ליווי והפסנתר של הראל - היה ברור שזה לא יספיק, שהשירים של בוסקילה דורשים הרבה יותר עושר. הפיתרון הגיע מהמחשב של הראל, שניפק לאורך המופע מקצבי דאנס, האוס וטראנס חזקים, ליווי של כינורות מזרחיים וערביים, לופים אלקטרוניים ועוד כהנה וכהנה תוספות מוזיקליות.
הרבה מחשב, פחות להקה
מצד אחד זה עובד ולפעמים המופע של בוסקילה מזכיר קצת את זה של קובי פרץ ברמת החיבור למוזיקת מועדונים קרחניסטית, מצד שני ביותר מדי שירים הלהקה שמנגנת היתה כמעט מיותרת, והסאונד נשמע מעט דל. זה ההבדל בין מחשב לבין תזמורת גדולה שמנגנת על במה כמו במופעים הראוותניים שנתנו כאן בשנים האחרונות פרץ, אייל גולן ודודו אהרון בהיכל נוקיה.
בוסקילה פתחה עם "אהבה אחרת", הסינגל האחרון שהוציא, פופ-דאנס שמדונה היתה שמחה לשיר במצבה. אחריו הגיע "שלום", שיר מקסים מהאלבום השלישי אותו כתבה בעצמה. הוא התחיל כרוק אקוסטי, עבר ל-RNB שחור וזלג לפופ ניינטיז-נוטיז כייפי, נאמבר שבהחלט היה יכול לייצג אותנו באירוויזיון. אחריו בוסקילה מתחילה לדבר אל הקהל ולספר על הקריירה שלה עד כה- במשפט אחד ארוך שהמילה "מחשוף" חוזרת בו ארבע פעמים. מי אמר שהיא לא זורמת.
"אל תוותר עלי" ו"רק אל תגיד" בק-טו-בק
האופציה של ביונסה הישראלית מתבהרת ב"אל תוותר עלי", בלדת פופ-RNB של זמרת גדולה שמגיעה עד להכי גבוהים שלה בקטע הכי נעים של הלהיט הזה. אבל מי שמחפש המנון אמיתי מקבל אותו בשיר הבא - "רק אל תגיד", שיר שכל ישראלי שומע רדיו יכול לזמזם בעל פה את הפזמון שלו. בוסקילה עולה גבוה, אוי כמה שהיא טובה, עם הלחן שכולל את ה"הוק" הכי יפה בקריירה שלה. זה מגניב, קצ'י, פצצתי, אבל בעיקר מרגש, לעזאזל.
לנאמבר הבא בוסקילה מזמינה את קטלין אליגדו מ"בית ספר למוסיקה", שכמעט גונבת לה את ההצגה עם "Beautiful" מקסים כמו המקורה של אגילרה. אבל רק כמעט, כי אחרי שהילדה החמודה שרה, בוסקילה נותנת את "נשמתי", בלדה קורעת של זמרת גדולה עם קול אדיר, עד שמגיעים הבומים של הטראנס ואז היא מגבירה עוצמה ומתחילה לזוז על הבמה. לא יאמן כמה עוצמה יש בגוף הקטן שלה וכמה כוח היא מחביאה בגרון האימתני. העיבוד סוחב לכיוון טראק מועדונים עם שבירות, ואז נכנס ליווי של כלי מיתר מזרחיים, ושוב דאנס, רגע שיא שני במופע, שכאמור מזכיר את הנאמברים הגדולים של קובי פרץ.
וויטני יוסטון? לא באנגלית
"הזמן שלך" הוא עיבוד דאנס לשיר רוק, עוד להיט רחבות שגדל ככל שהוא מתקדם והעיבוד גדל, עד לסולו דרבודה מכיוון המתופף, ובוסקילה הולכת אליו לתופף קצת בעצמה על הטמטם-בס. ברור שמישהו חושב כאן על חפלות של ועדי עובדים, אבל אין בזה שום רע. ב"רק אותך רוצה" היא מתחילה בפופ-רוק קצבי ועולה לדאנס בפזמון, א-לה וויטני יוסטון, רוקדת בטירוף ואוספת עוד ועוד זרי פרחים מהשורה הראשונה. זה לא שיר מבריק, סוג של דאנס פסטיגלי מיושן, אבל בוסקילה מצליחה לרכוב עליו והקסם האישי והכריזמה שלה מפצים.
ואם כבר וויטני יוסטון - בוסקילה נותנת קאבר ל"I Have Nothing" שלה מפסקול הסרט "שומר הראש". לפניו היא מספרת לקהל שכילדה חלמה לשיר באנגלית ושרה רק באנגלית עד גיל 25, עכשיו, היא אומרת, היא כבר צריכה לתרגל שוב את האנגלית שלה (בגלל "חי בלה לה לנד"): "אני נוסעת לאל.איי. עם חלום במזוודה ופרפרים בבטן", היא מתפייטת. אלא שהביצוע שלה לשיר של יוסטון הוא מהרגעים הפחות טובים במופע. באנגלית בוסקילה נשמעת מתאמצת מדי. היא מצליחה לשי בלי לזייף, גם המבטא עובר, וזה נחמד, אבל ליד. היא מרגשת בהשקעה שלה, באומץ, פחות בביצוע עצמו.
השפעות מבון ג'ובי ומדאנס ניינטיז
השיר הבא הוא "יש בליבי כינור", הסינגל שפרץ לה את הדרך, שיר אוורס-פואטי, שמדבר על דרכה של זמרת בעולם. לטעמי השיר הזה הוא מהפחות יפים בקריירה של בוסקילה, אבל היא נותנת לו את הביצוע הי טוב שהיא יכולה. את "סיפור מכור" בוסקילה מקדישה לשרית חדד. יש דמיון בינו לבין שירים של חדד, גם באופן שבו בוסקילה שרה אותו - היא מזכירה אותה. אלא שהביצוע הזה לא יציב, היא שרה חלק מהשיר ממש טוב, וחלק חלש. למרות שהיא זמרת מצוינת היא שרה אותו לא נכון, ואפילו מוציאה לרגע החוצה את ה"טרקטור".
הנאמבר הבא הוא "בלעדיך", שהעיבוד שלו מושפע עמוקות מ"It's My Life" של בון ג'ובי. מעין דיסקו-רוק כבד בידורי שמתאים לכיבוש איצטדיון. הקהל קם לרקוד, בוסקילה צועקת "כל הזאפה על הרגליים", המחשב של הראל הולם "בומים" של דיסטורשנים קצובים, הגיטרה החשמלית מצטרפת בסולו קצר ובוסקילה חוגגת. היא הרי תמיד חלמה להיות זמרת רוק.
הקול ה"סולי" שלה הוא יתרון גדול בשירי דאנס
השיר שאחריו "איתך" הדאנסי, נשאר בערך באותן שנים, ומזכיר מאוד את "Freed From Desire" של Gala. למזלה של בוסקילה - בשירי הדאנס האלה הקול ה"סולי" שלה הוא יתרון גדול, כיוון שהוא הופך כל ביצוע שלה לעמוק יותר משל זמרות דאנס רגילות (לא חשוב שמות).
שיא נוסף במופע נרשם ב"מה שהיה היה", שיר הדאנס המזרחי שאיתו חזרה בוסקילה לעניינים לפני כחצי שנה. העיבוד אגרסיבי, האוס ב-BPM גבוה עם הרבה פסנתר ברקע, והקול של בוסקילה בפזמון עם החצי סלסול פשוט מעיף את התקרה. ואז מגיעים בומים של מסיבות - זו בוסקילה הגיי-איקון בגדולתה, מכאן ישר לליין של "אריסה". מלכת רחבות, שורפת מועדונים, נערת הגוגו של החתונות, לפעמים בא לך להעיף אותה, לפעמים להכניס אותה למיטה.
ל"לתת" של בעז שרעבי בוסקילה ניגשת כמו שביונסה ניגשה ל"At Last" של אטה ג'יימס. ככה ניגשים לקאבר לקלאסיקת "נשמה" גדולה, עם או בלי הקדשה לגלעד שליט ("הוא פה?" היא שואלת בהומור אופייני). יש אינספור ביצועים לסטנדרט הישראלי הגדול הזה, ובוסקילה מעניקה לו, לטוב ולרע, את מה שהיא יודעת - סופר-ביצוע מבחינה קולית, עם בעיה קלה ביכולת להביע החוצה רגש אמיתי. בזמן שהיא מתרכזת בלהיות זמרת מושלמת מבחינה טכנית, היא מתקשה לגרום לך להאמין לנשמה שלה. זמרת פופ.
"הלב" נשמע טרי גם אחרי מיליון פעמים
הכל נמחל לה ב"רק בינינו", שבו היא מביאה ביצוע אדיר לשיר RNB נהדר, שזוכה לעיבוד בסגנון "Crazy" עם בראס מלאכותיים. בוסקילה מוותרת על ירידה מהבמה לצורך ההדרן, אומרת תודות לכל העולם ואחותו, ושרה את "ימים של אהבה", שיר הנושא מהסרט בו כיכבה. לטעמי זה שיר נחמד, אך לא מבריק, אלא שעבור בוסקילה הוא משמעותי ומרגש ובזוית העין שלה מבצבצת דמעה כשהיא שרה "אתה הנשמה שלי".
היא מסיימת את המופע עם "הלב", להיט ענק שהוא אבן הפינה להצלחת הקריירה שלה. יש בומים של האוס, ברייק שירה, מיתרים ערביים מסלסלים על קצב דאנס, סולו פסנתר וקהל ששר איתה בציבור. ופתאום הלילה הסתווי הזה נשמע טרי גם אחרי מיליון פעמים ששמעת אותו לפני. בדיוק כמו מאיה בוסקילה.