לנצח איתו הכל

כשעמיר בניון עולה על במת האמפי בקיסריה הקהל מריע כאילו בן דודו, יוסי, עולה למשחק של הנבחרת. לשעה וחצי הקרובות הוא נכנס לדמות. לא הגבר הביישן שבקושי יוצא מהבית, לא הפובליציסט הפרובוקאטור שמגיע לתקשורת בקלות דרך הפה הגדול, אלא קודם כל זמר איכותי, סמן (ימני) של התעמקות, דוגמה ומופת לאמן שיוצר קודם כל עבור היצירה שלו ורק אחר כך כדי שהקהל ייהנה. קודם מאתגר, אחר כך מרצה.

רזה, נמוך, בכובע מצחייה, חולצת טריקו, חולצה עליונה לבנה, מסופר, מגולח – שונה כל כך מהדמות המדובללת שהופיעה בטלוויזיה לפני כחודש, המשפט הראשון שיוצא לו מהפה הוא "אני מת פה מהתרגשות", אבל זו בדיוק השנייה שבה הוא עושה את המעבר מעמיר הציבורי, שמקרין כלפי חוץ בוטות והתרסה, לעמיר הזמיר, הנקי, שהוא קודם כל קול שהמאוול הוא לחם חוקו והגרון שלו עוצמתי ברגיסטרים מפחידים.

חוזר להיות הערס בן ה-20 משכונה ד' בבאר שבע

הוא כריזמטי בטירוף, ממגנט, אי אפשר להוריד ממנו את העיניים. התנועות שלו, העוויות הפנים, ההליכה, המחוות - ברגע שבניון עולה לבמה הוא חוזר בשנייה להיות הערס בן ה-20 מבאר שבע, שכתב את השירים עם הגיטרה כדי לברוח מהפשע, שהמוזיקה היתה כל חייו, עד שניצח איתה הכל. גם בקיסריה הוא במקום הראשוני הזה, הטהור, כמעיין נובע כישרון, אפשר להוציא אותו משכונה ד', אי אפשר להוציא את שכונה ד' ממנו, ומדובר במחמאה.

קיסריה מלאה, אבל לא עד הסוף, קרחות לא קטנות בשני הצדדים. אבל דווקא אחרי חצי שנה ללא להיטים חדשים – לא מהאלבום האחרון, לא משירי המחאה שהוציא לרשת ולא מהאלבום בערבית - בניון יודע שמי שבא לראות אותו הערב אלה מעריציו האמיתיים, אלה שאוהבים אותו ואת שיריו, לא גרופיז מזדמנים ששמעו שיר ברדיו, וזה מה שחשוב. הם באו בשביל המוזיקה, בשביל לשמוע אמן גדול וזמר מרגש, ששינה את המוזיקה הישראלית והמזרחית ועושה בה מאז כבתוך שלו.

עיבודי רטרו מפתיעים

העיבודים של בניון ונדב ביטון במופע הזה מפתיעים. השירה שנשמעת לפעמים כמו קריאת מואזין, הלחנים המזרחיים הכמו עתיקים, הפיוטים מבית הכנסת - סימני הזיהוי של בניון - נעטפים בצליל רטרו אייטיזי עממי ונגיש. מככבים כאן הגיטרה החשמלית של אחיו אבי, אקורדיון צרפתי, חליל בדואי, הפסנתר של ביטון, התופים הפרקשן – הלהקה של בניון מתפנקת שוב ושוב בסולואים. תמצאו אצלו סלט של השפעות - רוקנ'רול, פרוגרסיב, סמבה ברזילאית שמתיישבת על קצב מרוקאי, בלדות רומנטיות - הנאמברים במופע הזה נשמעים לפעמים כהכלאה ייחודית בין השורש המזרחי-פיוטי העמוק של בניון לבין צליל רחבות הריקודים של מועדוני לילה מיושנים, חיבור שכנראה רק הצמד בניון את ביטון יכול לגרום לו להישמע טוב.

הוא פותח עם הטקסט האמוני של השיר אחרון שהוציא, "אחרי שנקרע הים", שכתבה אשתו, וזועק חזק: "החזרת אותי הביתה! כן!!" ומסלסל "ליי ליי ליי" מזרחי. כבר בשיר השני, "הכל עד לכאן", הוא מזמין את הקהל לשיר איתו "שירה בציבור" ומעודד אותם להמשיך לאורך כל הערב. מדי פעם, בכמה וכמה שירים, הוא מסמן ללהקה להחליש, או להפסיק בכלל לנגן, מתבשם מקולות האלפים שמזמרים את מילותיו בקולות גדולים.

ב"אלוף בשחור" הוא אוחז בחשמלית והאח אבי עובר לאקוסטית. השיר מתחיל במקצב מרוקאי ומסתיים במעבר לקצב בלקני, עם נגיעה במוזיקה אירית. גם הקצב של "חזון יחזקאל" סוחף, ובניון קורא את המילים מהפרומפטר, טקסט דתי על תחיית המתים וליווי מוזיקלי עם השפעות של "רוק מתקדם".

"התנערי" מוקדש לתמר פוגל שנמצאת בקהל

בשיר החמישי, "התנערי", עולה לבמה מקהלת הילדים "פרחי יואב" כדי לשיר בסוף הנאמבר, אותו מקדיש בניון לתמר פוגל, בת המשפחה שנרצחה בטבח ביישוב איתמר. הקהל נרגש, חלקם מזילים דמעה. זה מסוג הביצועים שבהם בניון פותח מבער וזועק את המילים. המילה "התנערי" נשמעת מפיו כבוקעת שערי שמים. הקול שלו ניחר בעוצמה מקסימלית, "וחיי בדמייך!! חיי!!" הוא זועק ומאחוריו אלפיים שנות גלות, הקרבה וקידוש השם.

"יש לי חלום" הוא בלדת אהבה יפה. הלהיט "רק את", עם אקורדיון וגיטרה קטנה, מזכיר בלחן שירי ארץ ישראל ישנים ואז לוקח את הפיוט המזרחי לכיוון קליל יותר, עם לחן צרפתי שנוגע בשמאלציות. "שמחות קטנות" הוא להיט גדול, המנון, שהיה קרוס-אובר קלאסי לקהל חדש, אבן פינה בקריירה הבניונית. הקהל שר את הפזמון לצלילי אקורדיון ופתאום בסוף בניון שוב זועק.

"לא בא לי על השפה של 'זיני'"

את השיר "זיני", מהאלבום בערבית, בניון מתחיל ומפסיק אחרי שורה. "זה שיר במרוקאית-אלג'יראית אבל לא בא לי עכשיו על השפה, למרות שהבטחתי לצוות של ערוץ 2 שנמצא פה שאשיר אותו, אבל בואו נדלג עליו" במקומו הוא שר את "אני אוהב אותך" - להיט ים תיכוני חביב, עם סולו גיטרה, סולו פסנתר, סולו קלידים שנשמעים כסקסופון וסולו פרקשן. יחד עם השיר "נשמתי" שמתחבר אליו במחרוזת, וכולל השפעות סלוניות מאזורי הלמבדה,  אלו שני השירים היחידים במופע הזה שמתיישבים עם הגוון הנוכחי השולט בז'אנר הים תיכוני.

השיר הבא "מורה לחיים", מערבב מזרחית עם סלסה וסמבה ברזילאית. הקהל נעמד לרקוד, התופים והפרקשן נותנים סולו משות, הכי בטוקדה. בניון מציג את הנגנים ומאפשר סולו בס, סולו גיטרה קטנה וסולו פסנתר. אחר כך הוא חותך ל"מי תרצי", השיר שיצר עבור גידי גוב. מהפה של בניון השיר הזה נשמע טוב יותר ומרגש יותר, זו בלדה רומנטית, מלאה במשחקי תפקידים של "אני ואת, את ואני", ובניון עף על המאוול שלה. התרגשות גדולה נרשמת ב"ניצחת איתי הכל", אולי הלהיט הכי גדול של בניון (לצד "שמחות קטנות", "כשאת עצובה" ו"שלכת", שלא מבוצע על ידו). כל כך הרבה כבר נאמר עליו - שיר ענק של זמר ענק, שהקהל שר איתו לכל אורכו.

מחלץ את "כשאת עצובה" ממלתעות הקיטש

אחרי שעה ורבע ו-13 שירים בלבד בניון יורד מהבמה. כשהוא חוזר להדרנים הוא פותח בשיר ההיתולי "אני מקווה שהיא בקבר", או משהו כזה. הצוות של חדשות 2 ביקש ממנו את "זיני" אבל בניון אומר לקהל: "ממש לא בא לי על השיר הזה", ונמנע ממנו. במקומו הוא שר את "כשאת עצובה" מקדיש אותו לתמר פוגל וקורע איתו את הגרון. הקהל נוהר לכיוון הבמה ובניון מצליח לחלץ את השיר הענק והמשומש הזה ממלתעות הקיטש ומצמרר איתו. מנגד הוא שר "כשאת נעצבת ערוץ 2 לא קיים" ואחר כך "היי לעולם מחייכת, ואז ביטון לא קיים", עיוות שמהווה חוסר כבוד לעצמו, ליצירה שלו ולקהל.

השיר האחרון בהחלט הוא "עומד בשער", למעשה להיט רוק עם אלמנט חסידי בקצהו. בניון נותן לקהל לשיר ואז חוזר להפציץ עם הלהקה, נותן לשיר שלו לנצח כמעט מבלי להתאמץ. אחרי שעה וחצי ברוטו ו-16 שירים הוא יורד, ומשאיר הרבה טעם של עוד. עם כל כך הרבה שירים ברפרטואר וקהל ששילם ממיטב כספו - ראוי היה שבניון ייתן עוד כמה שירים.בערב היפה הזה.

>> איציק קלה בשיר "בשבילך"

• אבי בניון
• אמפי קיסריה
• עמיר בניון