ליידי גאגא היא תמלילנית, מלחינה, זמרת ופרפורמרית הרבה יותר טובה מהאלבום החדש שלה. ולמרות שהיא אחת הנשים החזקות בעולם, לא נעים לכתוב עליה את הדברים הבאים. למרות שגאגא לא תקרא אותם, ואף שהיא מוגנת ומשורינת יותר מהרוב המכריע של האנושות. ולמה לא נעים? כי "ארטפופ" הוא מקרה מצער וגם נדיר של תאונה יצירתית. ולכן ההתבוננות בו וההתרשמות ממנו אינן קרובות אפילו לחוויות ההתרשמות השגרתית מאלבום בינוני, בעייתי או חלש. הניסיון לרדת לקרביו ולדלות משם מסקנות דומה פחות לסיקור אמנות ויותר לעבודתם של חוקרי תאונות: טוב שאין כאן פצועים או הרוגים, אבל האלבום הוא אזור אסון. מקומו במגרש הגרוטאות של הפופ, וצריך לקוות שגאגא תצא מהתאונה במינימום חבלות לעתידה.
עיקר הבעיה: גאגא הגיעה תוך שלושה אלבומים בלבד למקום המסוכן שאליו נדרשו למדונה כמעט 30 שנה להגיע. כלומר, היא הפכה כבר בגיל 27 לכוכבת שהרבה יותר גדולה מהשירים החדשים שלה. אלבום הבכורה שלה היה מפסגות הפופ בעשור שעבר, וכלל להיטי פופ מעולים מסוגם שסייעו בפריצה שיווקית, תקשורתית, חברתית שלא נראתה הרבה שנים לפניה.
השירים ברובם הסוחף הם תת-רמה
אלבומה השני כבר היה חלש בהרבה, אבל הכיל המנון דגל אחד, "Born This Way", שהעניק די תנופה לקמפיין, למסע הופעות, ולמיצובה כלא סתם כוכבנית אלא כדוברת רהוטה ונוגעת של ערכים ליברליים ומתקדמים. ו"ארטפופ" , אבוי, הוא מוצר שגם לזמרות מסדר גודל פחות של כישרון והצלחות אסור לשחרר. הוא נפתח בשיר "Aura" שבו הליידי שואלת "האם אתם רוצים לראות את הנערה שמאחורי ההילה?" והתשובה, אחרי כעשר האזנות לאלבום המתיש הזה, היא לא. ממש לא. זו שאלה שכנראה הייתה נכונה לאלבומה הקודם, השני, בו יכלה לנהל סוג כזה של דיאלוג עם קהלה ועם העולם כולו, שאחרי הזינוק המטורף שלה פשוט צמאו לעוד ועוד מהגאגא.
אבל נדמה שהגישה לפרויקט הנוכחי מוטעית: לא ברור אם הגישה השגויה גררה איתה זילות בבקרת האיכות ולכן השירים ברובם הסוחף הם תת-רמה, או שאלו השירים הגרועים שמכשילים את ההנאה מהתפיסה. בכל מקרה, התוצר זהה: עיקר האלבום מוקדש ליחסיה של הליידי עם הפלוסים והמינוסים של תהילתה הכבירה, עם סקס ועם סמים, והיחסים הללו, לא ייאמן בהקשר שלה, פשוט לא נשמעים מעניינים היום.
אמנות רעה, פופ מזיע, מסחר בעייתי
"ארטפופ" נולד מלווה בשלל הצהרות, אירועים ופעילות, כמיטב האנרגיות הפנטסטיות של גאגא, שבאים לנמק את השילוב המיוצג בשמו בין אמנות למסחר, וגבוה ונמוך. אבל הוא קירח מכאן ומכאן. זו אמנות רעה, זה פופ מזיע מדי, זה מסחר בעייתי, ואלפי מוזיקאי פופ עשו אמנות טובה מזו. עדות יחידה בכל הקמפיין הנוכחי לשאר רוח שאיכשהו כן מציג לעולם שמץ שומצו של עניין, מתרחשת בקליפ לסינגל הראשון מתוכו, "Applause". שם הארט באמת תורם לעולם עושר ועומק ומראות שקצת מזכירים מדוע גאגא בכל זאת פרצה והצליחה הרבה מעבר ליתר עמיתותיה כוכבניות הפופ המובילות של השנים האחרונות.
אבל שאר האלבום, כמה מצער, מוכיח שכרגע, מוזיקלית, גאגא נמצאת אפילו מתחת לפופ הכי מסחרי של ריהאנה, קייטי פרי או מיילי סיירוס. לפרי ולסיירוס יש לפחות סינגל אחד מוביל באלבומיהן החדשים שהוא תפירת פופ קלישאית משובחת, Roar ו-Wrecking ball בהתאמה. מה שאי אפשר להגיד על אף שיר בחדש של גאגא.
הנה הרגעים היותר טובים שלו: ל"Manicure" יש לחן יעיל למרות המילים האיומות. לשיר הנושא יש לחן יפה שטובע בים העכור שסביבו. בשליש האחרון של "Venus" מופיעות , רגע לפני שהיא צועקת "אתה לא יודע שהתחת שלי מפורסם? " הרמוניות "אבבאיות" שמזכירות איך פעם גאגא ידעה לתרגם את ענקי הפופ שלפניה לשפה הצלילית והתקשורתית של ימינו, מה שלא קורה כאן. אם סטפני ג'ואן אנג'לינה ג'רמנוטה בחרה את כינויה הבימתית כהצדעה ללהיט "רדיו גאגא" של דיוויד בואי וקווין, נדמה שתוכן אלבומה הנוכחי עשוי להסתכם בשורה אחרת מהשיר ההוא, "רדיו בלה בלה". "Swine" מזכיר, ולא לטובה, פופ גרמני מיושן משנות ה-70, כזה שמריח מזיוף, ומחיקויים כושלים.
מוצר שלא מכבד את בעליו
אגב בואי, שירה החדש Fashion, נמצא 33 קומות מתחת ללהיט שלו באותו השם מלפני 33 שנה. וכמוהו גם "Donatella", הספק-הצדעה ספק-קטילה המדבר על דונטלה ורסאצ'ה. המילה הכי מדייקת לגבי התכולה האמנותית של השלישי של גאגא היא "זול". עבדו עליו אחת הנשים הכי מוכשרות, פיקחות, חרוצות ומעניינות על כדור הארץ, וצוות מיומן של מפיקים ומוזיקאים, אבל משהו כמו "Mary Jane Holand", שעאלק מדבר על סמים, אינו מוצר שמכבד את בעליו. ויש גם שיר אחד שכולו זועק מכובדות.
את "Dope" הפיק ריק רובין הענק, וזה השיר שכאילו מנער מעליו את הסאונד האלקטרוני הזול והמזעזע ששולט באלבום לטובת בלדת פסנתר ואורגן שאמורה לדבר גם לאנשים שלכאורה, כאילו יש סתירה בין הדברים, מזלזלים בדאנס המצעדים ומעריכים לחן טוב, מילים הגונות וזמרת מצוינת.
האורחים מהמוזיקה השחורה לא מלבינים את החטאים
גאגא כבר הוכיחה בלא מעט ביצועי אנפלאגד שיש לה קול חזק, חם ומצוין. השיר הזה, מה לעשות, אמנם שם אותה בעמדה שמתכתבת יותר עם אלטון ג'ון מאשר עם מיילי סיירוס, אבל אינו באמת שיר גדול, רק מתחזה לכזה.
האורחים שלה מהמוזיקה השחורה לא מלבינים את חטאי האלבום. ג'ף קונס, שעיצב את העטיפה כמחווה לבוטיצ'לי, לא באמת הופך את הפופ הדלוח הזה לאמנות. וספק אם הצלם חובב הסקנדלים טרי ריצ'רדסון, שצילם לאחרונה את המפשעה של סיירוס וכעת משלים סרט תיעודי על גאגא, יהפוך את האלבום לשמיע או למשמעותי יותר.
מה "ארטפופ" יעשה לקריירה שלה? צריך לקוות שכמו שיביא למינימום תועלת, כך יגרום למינימום נזק. הקמפיין סביבו כמובן טורח לאזכר שלגאגא 60 מיליון לייקים בפייסבוק ומעל 40 מיליון עוקבים בטוויטר. אבל כדאי להזכיר גם שנטישה המונית של עניין בה לא תתבטא בהכרח בהסרת כל הנגישות אליה במדיות החברתיות. מה שבטוח הוא שכמו שמעידות התגובות הראשונות בשווקים, הסינגלים והאלבום השלם לא ידגדגו את מכירותיה הקודמות. וזה בסדר גמור.
כישלון תפל במקום כישלון מפואר
גאגא מבצעת וכותבת טובה דיה על מנת שתזכה לקריירה מוזיקלית ארוכת טווח ומרתקת לפחות לפרקים, גם אם לא תחזור אף פעם לתשומת הלב התקשורתית האדירה שייצרה בחמש השנים האחרונות. אמנים גדולים יודעים להיבנות גם מכישלון, גם כשהפעם מדובר בכישלון תפל ולא בכישלון מפואר. נדמה שבשורה התחתונה, גאגא השתעשעה מדי בקונספטים ושכחה את היסוד הכי פשוט בעסק שלה: היא מוכרחה להיט אחד או שניים באמת מצוינים באלבום, כדי להנשים ולממן ולחדש את כל שלל הרעיונות היצירתיים שלה ולממש אותם בסדרי גודל הפקתיים, כלכליים ותקשורתיים שבהם פעלה עד היום.
ברור שהיא ואנשיה חשבו שיש להם כאן המון כאלו. אבל אין. מדונה שמרה על זה לאורך כמעט כל הקריירה, אבל למדונה היו גם אחרי שלושת אלבומיה הראשונים יותר שירי פופ קלאסיים מאשר לגאגא. לא נורא, צרות של עשירה.
